סינית אני מדברת אליך

על מה לא כתבתי שום פוסט במשך שבועיים:

• על "האורח", שהוא סרט קטן ומקסים ועצוב בדייוק במידה המאופקת והנכונה.
• על זה שאנחנו נוסעים לסין בעוד שבועיים (מה? עוד שבועיים? הגיע הזמן להתחיל להלחץ…)
• על 5 האלמנטים בארץ קומפי, נושא נידח אף יותר מ-5 האלמנטים בווסט ווינג (אני מצליחה לחשוב על בחורה אחת שתבין את זה ומקווה שהיא עדיין קוראת את הבלוג. לטובתה: הילד קומפי – אש – ג'ינג'י ומצחקק בלי סיבה,  דובי הדוב – אדמה – יציב ורציני,   ג'מפי הכלבלב – עץ – היפראקטיבי ולדעתי על סמים,  סניילי החילזון – מתכת – יחסית מאופק ויש לו קונכיה, פילי הפילה – מים – צריך לשמוע כדי להבין)
• על הסתיו, על החגים, על אביגיל, על זה שיש לי בעל נפלא שנותן לי לישון שנת צהריים בשבת, אפילו אם הילדה קוטרית
• על חשיבות המסגרת כדי לתחזק בלוג פורה.

בעוד שבוע (לפחות) יהיה פה פוסט חדש.

חג שמח!

אם במקרה קורא אותי מישהו שלא יודע, "מיכל רביב, כפר חיים" זאת אני. זה מה שהייתי רושמת על מחברות, תיקים, דברים שצריכים לכתוב עליהם שם שלא ילכו לאיבוד. "מיכל רביב, כפר חיים" זאת ילדה קטנה שחיה בעולם אחר. זאת לא אני יותר בכלל. כשהתחתנתי שמחתי להחליף שם משפחה. לתפוס מרחק מ"מיכל רביב"הישנה, הנידחת, הלא-מקובלת, שמקושרת לזיכרונות ילדות לא נעימים אם כי מעורפלים. אני כותבת על זה עכשיו כי קיבלתי את הספר החגיגי "75 שנה לכפר חיים" וכותבים בו גם אנשים מהדור שלי, שגדלו באותו מקום, אבל בכלל לא באותו מקום. כותבים בו אנשי המיינסטרים על חוויות של "מקובלים", ואני מעולם לא ידעתי להשתלב בהיררכיה החברתית הסבוכה שלהם. אולי זה בכלל ענין משפחתי אצלנו. אפילו סבא אליעזר היה אאוטסיידר, מחקו אותו מרשימת העולים הראשונים על הקרקע כי הוא הביא אותם לשם על העגלה שלו ובלילה הראשון לא ישן איתם אלא נסע להביא להם מים. האם העלבון הזה הוא מה שחלחל דורות קדימה והגדיר גם אותי, שבכלל לא פגשתי אותו? כבר 12 שנה שאני לא גרה שם. אני קוראת זכרונות של אחרים ונדמה לי שמעולם לא גרתי שם.

פסקה א' נכתבה אתמול בלילה, מהר, כדי להספיק לכתוב פוסט לפני הדד-ליין של עצמי, עם האסוציאציות החופשיות הראשונות. פיסקה ב' נכתבת כבר בבוקר, כדי לתקן קצת. זה לא היה בדיוק כמו שכתבתי. ניערתי קצת את הזיכרון, גם לי יש מה להגיד על לגדול בכפר חיים. זה ללכת ברחוב ולשמוע מכל הזקנות "אה, זאת הקטנה של רביב". זה להתעקש ללכת יחפה לבריכה באמצע אוגוסט, כל יום, בוקר ואחרי הצהריים, על אספלט לוהט. זה לרשום קרטיב לימון על החשבון בצרכניה. זה לעבור בית בית להתרים ל"אגודה למען הסרטן". זה לעזוב באמצע חגיגות יום העצמאות/חנוכה/פורים לנדנדה בגן שעשועים (לפני שהוא הפך לגן זיבי). זה לטפס לראש מגדל המיים (המתפורר) כדי להשקיף רחוק. זה לנהוג בדרך עפר בקוסטה ריקה ולחשוב "האם יש בה יותר או פחות בורות מהדרך לאביחיל?". גם אני הייתי פה.

את מיצי הכרתי לפני 20 שנה, בשיעור ציור בכיתה ח' (כן, אנחנו מאוד מאוד זקנות). אח"כ הלכנו להופעה של דני רובס, חרשנו תקליטים של הביטלס שמצאתי אצל אחי הגדול והתעמקנו בדיסקים של פיטר האמיל מדוד אילן. באופן כללי עזרנו אחת לשניה לצלוח את גיל ההתבגרות המענה. מיצי שמרה על הגרעין היצירתי שלי. מיצי הכירה לי (לפחות) חצי מהסטוצים שלי, לטוב ולרע (בעיקר לרע, אבל זו לא אשמתה). כשאני עשיתי בגרות במתמטיקה כי זה מה שכולם עושים, מיצי חיה את החלום שלה בערבה. מאז המשכנו להתגלגל לכל מיני כוונים מוזרים, לפעמים התגלגלנו קצת רחוק אחת מהשניה, אבל בסוף שוב נפגשנו. מיצי הפכה להיות מיצי (המיתולוגית) בערך כשהמציאו את האינטרנט. קצת אחרי שהרשת יצאה מתחומם הבלעדי של "גאוני מחשבים", הרבה הרבה לפני שסבתא שלכם פתחה חשבון בפייסבוק. מיצי מעולם לא התפשרה על הדרך שלה, גם אם נראה לכולם שהיא הולכת עם הראש בקיר, או מתבזבזת, או נשארת מאחור. מיצי היא מופת של הקשבה לאינטואיציה, והיא מובילה אותה למקומות מופלאים. אתמול הלכתי לראות אותה רוקדת טרייבל בתאטרון גבעתייים, היא לא מפסיקה להפתיע.

אוהבת אותך מיציק, החצי השני הראשון שלי. שרק תמשיכי לפרוח ולתת לי השראה.

זאת לא מיצי, זאת רייצ'ל ברייס

האם מוכרת לכם הסיטואציה הבאה: מטופלת חדשה מגיעה לקליניקה. יש לה מיגרנות, כאבי מחזור, גלי חום, סחרחורת, צריבה בשתן, קושי להירדם, נימול בקצות האצבעות, עצירות, נטיה לדכאון ועבודה שהיא שונאת. אבל בשביל מה היא הגיעה אליכם? ירידה במשקל.

יש מי שיגידו שאם עודף משקל הוא התלונה העיקרית, בזה נתמקד, הלקוח תמיד צודק. יש מי שיגידו שמשקל עודף היוא סוג של פתוגן שצריך לסלק, וממילא ערימה מכובדת של סימפטומים תיעלם עם ההרזיה וחיזוק מערכת העיכול. אני מניחה שלא רבים יעצרו לשאול למה היא בכלל רוצה לרזות. כולנו שבויים (ברמה זו או אחרת) בתפיסה ששומן הוא רע, רזון הוא טוב, וכולם רוצים (וצריכים) להיות רזים. נכון, יש סטטיסטיקות שמצביעות על סיכון מוגבר למחלות לב, שחיקת מפרקים, סכרת וסיבוכיה, ואפילו סרטן. אבל גורם סיכון לא פחות חשוב לכל אלה הוא סטרס. אדם שמן בחברה המערבית של ימינו מוצף בדימויים של האדרת הרזון. הוא לומד לשנוא את עצמו ואת גופו, להרגיש פחות ערך, לא מספיק טוב, חסר משמעת וכח רצון, לא ראוי לשמחה של האנשים הרזים בפרסומות. קראתי פעם שבצ'רנוביל המחלות הנפוצות ביותר כיום הן לא תופעות לואי של קרינה, אלא תוצאה של סטרס ופחד מפני השפעות הקרינה. אני לא אתפלא אם השמנה היא גורם סיכון לכל כך הרבה מחלות גם בגלל התחושות הקשות שנלוות להיות אדם שמן בחברה שלנו. (והנה תרגיל מחשבתי קטן למי שאומר בליבו "אבל זה באמת נורא לא בריא להיות שמן!" – האם שמעתם פעם מישהוא צועק "יא מעשן!" כמילת גנאי?).

למה ואיך הופך אדם לשמן? חכמים ממני (עפר ברנוביץ') התייחסו ללחות וליחה (ובמקרה זה צבירת שומן) כאמצעי מיסוך, דרך של הגוף להתמודד עם קונפליקטים. אולי אכילה מופרזת היא דרך לבטא שנאה עצמית, להעניש את עצמי ע"י כך שאני שמן? אולי השומן הוא דרך להמנע מקשרים חברתיים? אולי זה אמצעי לטשטוש המיניות? יש איש שמן בספר שקראתי שחושב על המוות כדמות של שלד כחוש, מבחינתו כל ביס שהוא בולס וכל ק"ג שהיא מעלה הם אחיזה בחיים, התרסה כנגד המוות. יש עוד המון סיבות מגוונות ומקוריות להשמין, ורבות מהן אני לא יכולה אפילו לנחש. ולמה אדם רוצה לרזות? אולי כדי לרצות את סביבתו? אולי גם הרעבה עצמית היא גם ביטוי לתוקפנות? אולי מתוך תקוות שווא שהרזון הוא תרופת פלא לכל שאר הבעיות? כמו כל דבר אצל בני אדם, גם המניעים שלנו הם מאוד אישיים, ואל לנו להתנשא ולהניח שאנחנו יודעים מה עומד מאחורי הבחירות שעשה אדם אחר.

בעיני המשקל הוא לא העיקר. בעיני אדם שמח ואוהב שמצא צרך לבטא את הייחוד שבו הוא אדם בריא שלא צריך "לרפא" אותו משומן.  הבחורה הנחמדה מתחילת הפוסט לא צריכה תפריט לדיאטה, היא מבקשת עזרה להתניע תהליך של שינוי. שינוי בריא יתחיל מהבנה שהיא לא פגומה, שלגוף ולרוח יש תבונה משלהם, וצריך לכבד אותם, להקשיב להם, להבין מה הם מנסים לומר. איזה תפקיד ממלאת ההשמנה בחיינו? אולי היא סיימה את תפקידה ואפשר להמשיך הלאה? אולי אפשר למצוא לה תחליף שיש בו פחות סיכונים בריאותיים וסטיגמות חברתיות? ואולי (כמו בגישה ההומאופתית) זה הרע במיעוטו, הפתרון הכי טוב שאפשר למצוא כרגע, וצריך ללמוד לחיות איתו בשלום ולאהוב את עצמנו כמו שאנחנו?

***

ולמה התחלתי לחשוב על כל זה? בגלל הסרט המקסים שראיתי אתמול.

הנה הטריילר, "סיפור גדול":

בסוף החודש מחכה לי מבחן מסכם של 4 שנות רפואה סינית. אליו לא ממש למדתי השבוע. ישבתי מול הספרים קצת, נזכרתי בכמה דברים ששכחתי ותוך דקות הם שוב פרחו מזכרוני. חיפשתי ומצאתי המון דברים אחרים לעשות, תירוצים לקום מהכיסא. באוגוסט ישבתי בחריצות על פורמולות וצמחי מרפא, סיכמתי בשקדנות, עמדתי בלוחות זמנים, עד שנהייתי חולה מזה. יום אחד התחלתי עם בחילה, פיתחתי חום, בערתי כל הלילה והתעוררתי בריאה לכאורה, אבל בלי יכולת ריכוז. לא מסוגלת לעכל יותר שום דבר. מה שאני יודעת זה סבבה, מה שלא הפנמתי על היום יצטרך לחכות עד שהטחול שלי יתאושש. כמו שלמדנו בשיאצו, צריך ריק כדי שמשהו יוכל להתרחש בו. וכדי שמשהו ייספג בזכרון הוא צריך לבוא לבד, בכמויות קטנות (ועדיף בתוך סיפור), אחרת הוא פשוט יישטף הלאה.

חזרנו משבוע בשוויץ. הבטחתי לאביגיל לכתוב את רשמיה, אבל עד שהגעתי למחשב היא כבר הלכה לישון אז נחכה לפעם אחרת.
הסיבה שאני מאחרת לבלגג (כמו שהתחייבתי, לפחות פוסט אחד עד מוצאי שבת!) היא שהייתי צריכה להתכונן ליום עמוס של קליניקה מחר. מי שרואה אותי בפייסבוק יודע שבשבוע שעבר התחננתי למטופלים כדי שאוכל למלא את מכסת השעות שלי בקליניקה הלימודית. מילא שזה עבד מצוין ויש לי חברים טובים שהתנדבו או מצאו חברים שיבואו. מילא שדקה אחרי שמטופל אחד נאלץ לבטל התקשרה חמותו וביקשה לבוא במקומו, ואם אפשר גם עם בעלה. אבל פתאום גם מצלצלת מטופלת מלפני יותר משנה, בכלל בלי לדעת על מצוקתי הנוכחית, ושואלת אם יש מצב להגיע.
מישהו אמר תודעה יוצרת מציאות ולא קיבל? אני לא רוצה להשמע ניו-אייג'ית טרחנית, אבל בדרך כלל כשאני מעיזה לעשות צעד אמיתי לכוון שאני רוצה ללכת בו, תיכף מגיעה רוח גבית ועוזרת לדחוף אותי עוד קצת קדימה. זה קסם.
אני אשתמש בקסם הזה יותר, באמת, מבטיחה, אבל לא עכשיו. אני רוצה עוד קצת לעמוד במקום. לקחת אויר, להחזיק חזק במעקה, רגע לפני שאני עפה למסע חדש.

אתם בטח זוכרים את הסיפור על אי-יה. לאי-יה החמור המדוכדך היה יומולדת. פו רצה להביא לו צנצנת דבש, אבל אכל את כל הדבש בדרך ונשאר עם צנצנת ריקה. חזרזיר רצה להביא לו בלון אדום וגדול, אבל הבלון התפוצץ בדרך. אבל כשאי-יה, שהוא ללא ספק טיפוס שלילי, מקבל צנצנת ריקה וקרע של בלון, הוא מחליט שזה נפלא. הרי אפשר להכניס את הבלון לצנצנת ולהוציא אותו ממנה! איזה כיף!

תמיד התפלאתי על הסיפור הזה, כי אי-יה הוא תמיד מסכן, גם כשאין לו סיבה בכלל. אז כשהוא מקבל שתי מתנות יומולדת כאלה מעפנות? נכון, זכרו אותו והביאו לו מתנות, אבל למה לפספס כזאת הזדמנות לרחמים עצמיים? זה ממש לא מתאים לו.

היום פתאום הבנתי. הסיפור לא בא להעיד על אופיו של אי-יה, אלא על כוחו המופלא של המשחק בלהכניס ולהוציא דברים מכלים. מי שלא ראה את אביגיל עומדת חצי שעה, מוציאה צעצועים מהסלסלה של העגלה ומחזירה אותם (או קוביות לקופסא, או מגנטים לתבנית אפיה…), לא ראה אושר מימיו.

לא יודעת מה יש בזה, את אי-יה זה ריפא מדכאון.

אמרתי, אני אחליט לכתוב לפחות פוסט אחד בשבוע. אני אפילו אודיע על זה בבלוג, ואז אני אהיה באמת מחויבת. פעם בשבוע, נגיד לכל המאוחר בשבת בערב, לשבת ולכתוב משהו. לא כל פוסט צריך להיות בנושאים שברומו של עולם, לא חייבות להיות משמעויות עמוקות או הארות מבריקות. כל שבוע קורה משהו, לא? תמיד יש משהו לכתוב עליו, אבל הוא לא נראה מספיק חשוב, או דחוף, או חדשני, או סתם ראוי לתפוס כמה ביטים בענן האמורפי שנקרא אינטרנט. תמיד יש תירוצים לא לשבת לכתוב (אביגיל, לימודים, עייפות, עוד פרק של באטלסטאר גלאקטיקה) (רון קוטע את חוט המחשבה). איפה הייתי? תירוצים. ואז אני כבר יושבת עם בדל רעיון מול המסך הריק, מנסה למצוא את המילה הנכונה להתחיל בה, את המשפט שימשוך אחריו את כל מה שצריך להביע, את רגע ההשראה ממנו הכל יזרום. והוא לא שם, ואני קמה והולכת לעשות משהו אחר. כי היו לי כמה התחלות בראש והן לא היו מספיק טובות. לא מספיק מרשימות, לא מספיק מדויקות, לא ראויות להיחשף, לא עומדות בסטנדרט מעורפל כלשהו שאני מציבה לעצמי.

היום רציתי לכתוב על זה שפתאום נורא כיף לי ללכת לים, ואני גם יודעת למה. ללכת לים זה לא מה שחשבתם. זה לא להדחק לבגד ים, להרגיש נורא עם איך שאת נראית בו, לחשב מה וכמה את יכולה ללבוש מעליו כדי להסתיר אבל שעדיין לא יהיה חם מדי, ומה לעשות אם בכל זאת תרצי להכנס למיים, ולשבת על החול בתנוחה סקסית או לפחות לא כזאת שמבליטה את הקפלים בבטן, ולהתבאס מזה שיש אנשים ואין צל והכל מתמלא בחול, והיית נכנסת למיים אבל לא נעים להתפשט בין כל הכוסיות האלה ולהרגיש מכוערת.
ללכת לים יכול להיות משהו הרבה יותר טוב. זה לארוז את הילדה עם דלי כף מגרפה וחתיכת אבטיח, ולשבת איתה על קו המיים ולשחק בחול. בטח שזה נהדר לראות אותה אוכלת חול ומערבבת מיים בדלי ומרותקת מכל מה שקורה סביב, אבל הילדה היא רק תירוץ (היא מאוד עסוקה בים, ואין לה זמן בשבילי). כי אני יושבת לידה, ומשחקת בחול, וחופרת בכף ומציירת עם המגרפה ובונה מגדלי נטיפים ועושה קובבות שלא לצורך. וזה כיף לי נורא, ולא אכפת לי מה קורה מסביב. ובא גל ושטף את פאר היצירה ומתחילים מהתחלה כאילו כלום. כי באמת כלום. רק מיים וחול.

אז אני אכתוב. כל שבוע. גם בשבוע הבא (לפחות עד מוצ"ש). משהו יצא, וסביר שהוא יצא בסדר, ואם לא אז לא, אבל הוא יצא החוצה ויהיה שם בכל זאת. (so say we all).

אביגיל שלי כבר כמעט בת שנה (שבת הבאה יומיולדת). לכבור האירוע הממשמש ובא אני מעלה את סיפור הלידה שלה, כמו שכתבתי לה ביומן:

זהו, הכל מוכן, אפילו הספקתי לעשות את הבחינה האחרונה. התאריך הרשמי הוא 30.7 אבל כבר לפני שבועיים הודעתי לה שאם היא רוצה לצאת זה בסדר. לה יש תכניות משלה ואף אחד לא יגיד לה להזדרז, אז מה אם אמא כבר מתה לפגוש אותה?

ביום רביעי מתחילים מיחושי בטן קלים. זה לא זה. איריס (ממרכז לידה) אומרת לשתות כוס יין וללכת לישון. ביום חמישי המיחושים מתגברים. יופי! אפשר לתזמן! זה לא זה, אבל בערב אנחנו בכל זאת נוסעים לתל השומר כד לדעת מה בדיוק המצב. שולחים אותנו הביתה. הולכים לישון. בחצות אני מתעוררת ומרגישה רע. הכל כואב. כל הזמן. אני בוכה בכי גדול ומרגישה יותר טוב (רון מרגיש יותר רע. טלפון לפנינה במרכז לידה – "היא בוכה? מצוין!"). נכנסים למקלחת, זה מרגיע. בשלוש מחליטים לנסוע לב"יח, אני מקיאה בדרך ("היא מקיאה? מצוין!"). פנינה בודקת, 4 ס"מ. דבי מכניסה אותנו למרכז לידה, היא ממלאת מים ואני מזנקת לאמבטיה. מים חמים על הגב זה טוב. עוד בדיקה, 6 ס"מ. חוזרים למים. דבי הולכת ואיריס באה. לומדים לעשות קולות נמוכים לבטן תחתונה. זה עוזר. הציר עובר אבל תיכף בא עוד אחד. רון אומר לי לנוח בין ציר לציר, אני אומרת שאני לא מספיקה, הם כל כך קרובים. רון מגלה לי שאני נרדמת ל-5 דקות בין הצירים. וואללה? סחה על המוח הזוחלי שלי.

אני נכנסת לריטואל. מגיע ציר, אני עוברת לעמידת שש, מישהו כבר יעשה לי זרם מים על הגב. מנסה לנהום לבטן בטון נמוך ולא לייבב ביאוש. ציר עובר. להרפות מצח, להניח ראש על הכרית במים בלי לטבוע באמבטיה. לנוח. מדי פעם מוניטור. אני יודעת שהיא בסדר, אבל שיהיו גם הם בטוחים. פתאום לא טוב לי במים, יוצאת להשען על הדלפק ("היא מדממת? מצוין!"). מגבות חמות על הגב זה גם אחלה. כשהמיקרוגל מצלצל אני יודעת שתיכף בא עוד ציר. איריס שולחת אותי לשירותים, כשאני יוצאת אני רואה את שרפרף הלידה מוכן. "מה דעתך? נלד היום?" אומרים שיש לי חיוך ענק על הפנים.

מותר לי ללחוץ כשאני רוצה. אני רוצה? OP8 מתנגן ברקע. זה תיכף נגמר. לוחצת. זה כואב. "תני לה לצאת! אל תפחדי ללחוץ!". לוחצת. אפשר להרגיש את הראש מבצבץ, הוא רך ונעים. עכשיו היא באמת חייבת לצאת. הראש יוצא. איזו הקלה! להתאפק. ללחוץ שוב. היא בחוץ. קטנה, צורחת. היא בחוץ. זה נגמר. חבל הטבור קצר והיא מונחת לי על הברכיים. אני בהיי. רון חותך את חבל הטבור. עוברים איכשהו למיטה. יצור קטן צמוד אלי לחזה. "שלום קטנטונת, את רוצה להיות הילדה שלי?". הסכימה.

יש אנשים שבאמת יש להם waiting list של ספרי קריאה. הם מתכננים מראש את סדר הספרים שהם מתכננים לקרוא, משריינים מקום לספרי חופשה, מקציבים זמן לספרות מקצועית, לא מבזבזים יותר מפרק אחד ליום מספר ממש טוב. בחיי, אני נשואה לאחד כזה (הוא ירש את זה מאמא שלו).

השיטה שלי היא קצת אחרת. אני לעולם לא מתכננת יותר מספר אחד קדימה, תמיד דוחה לאחר כך את ערימת הרפואה סינית (מישהו אמר ליאון האמר ולא קיבל?), וליד המיטה לרוב מחכה לי משהו קריא (אבל לא קריא מדי) שנגרר ונגרר ולא תמיד נקרא עד סופו. אבל כשמתגלגל לידי ספר שאני באמת אוהבת, אני פשוט לא עוזבת אותו. וכשאני כבר קוראת, התנהגות סוציאלית היא ממני והלאה (ירשתי את זה מאבא שלי). לא יעזרו התחנונים של רון "לחסוך" ספר טוב, אני במרתון אל הכריכה האחורית ושום דבר לא יעצור אותי.

וכל ההקדמה הזאת היא רק כדי לספר על "אינטיליגנציה אבהית" שהתחלתי אתמול וסיימתי היום (תודה, גילי). כותרת המשנה – "על אבהות וגבריות מזוית אישית" – אומרת הכל בעצם. קראתי בשקיקה, נזקקתי לטישו מדי פעם. מאוד ממליצה לכל מי שהפך לאחרונה לאבא, וגם למי שהפך מזמן לאבא, וגם למי שהפכה את בן זוגה לאבא.

בעצם, לכל מי שיש לו אבא.