או קי, עזבו אותכם מכל ההשתפכויות האמהיות של הזמן האחרון, הגיע הזמן לדבר על דברים של אנשים נורמלים.

למשל כל כל הג'אנק שמצטבר לנו בבית. יש את הזבל שאנחנו זורקים על בסיס קבוע. יש את החפצים שאנחנו באמת משתמשים בהם ביומיום. בין שני אלה חי התחום האפור והעצום של מיני רכוש שאנחנו לא באמת צריכים. לא שימושי אבל כואב הלב לזרוק לפח, במצב טוב אבל לא מספיק אטרקטיבי בשביל ממש למכור בכסף. אני נורא אוהבת להיפטר מדברים מיותרים, המקום שמתפנה בבית מאוורר לי גם את הנשמה. מצד שני אני לא אוהבת לייצר זבל, איכות הסביבה וזה.

בדיוק בשבילי הוקם אתר אגורה , התשובה האינטרנטית ללהשאיר דברים ליד הפח בחוץ ולקוות שמי שצריך ימצא אותם. מאז שגיליתי את האתר הזה אני מוסרת חפצים מיותרים כאילו אין מחר. זה התחיל מטלויזיה ישנה, המשיך בציוד תינוקות מיותר, והכל נחטף כמו לחמניות חמות. איזה כיף!

אז עכשיו כל אחד ללכת לבוידעם הפרטי שלו, ולשלוף את כל מה שמעלה שם אבק לשוא ויכול לשמש מישהו אחר. לא צריך לחשוב מי לעזאזל ירצה שני דובונים ומגרפה, לא צריך לסחוב דברים כבדים החוצה, לא צריך לנסוע למשרדי עמותה כזו או אחרת. מישהו פשוט יבוא וייקח את מה שמעיק לכם על הארונות (והלב) ועוד יגיד תודה. נסו ותראו איך הקיץ הופך להיות הרבה יותר קליל.

ב-12.6 לפנות בוקר, נולדה לנו נגה. עוד לא שבועיים וכבר נדמה לי שהיא תמיד היתה פה. מי זוכר שהיא היתה פעם אצלי בבטן. מי מאמין  שבכלל היה לה מקום שם.

בהמשך לדיון הקודם על כאב, אז היה מאוד כואב. וגם הפוגות למנוחה בקושי היו. יומיים של צירים חלשים (כולל שתי נסיעות שוא לתל השומר) אבל כשזה ממש התחיל זה היה חזק ומהיר. שעתיים בחדר לידה והיא בחוץ. אני זוכרת שחשבתי שאני לא מבינה למה הכנסתי את עצמי לברוך הזה של לידה טבעית. אני זוכרת שנשבעתי שאני בחיים לא עושה עוד ילד. אני זוכרת שמתתי מפחד מפני הכאב שיביא איתו הציר הבא. אני זוכרת שדחפתי בכל הכח, למרות הכאב, רק כדי שזה יגמר כבר. ואז בבלופ גדול היא יצאה החוצה, השתעלה קצת, ואני התחלתי לצחוק מאושר. זה נגמר. היא אצלי בידיים עם הריח הזה שלה, רכה וחלקלקה, ושום דבר כבר לא חשוב. אני זוכרת את העוצמה של הצרחות שלי, אני זוכרת שבקושי הייתי בשליטה על מה שעובר עלי. אבל תוך לא יותר משעה מהלידה כבר לא הייתי יכולה להזכר בכאב. אני יודעת שזה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים, אבל אני לא מסוגלת לשחזר את התחושה. כי ככל הנראה אם לא היה לי מחיקון קטן בנוי במוח, המין האנושי היה נכחד מזמן.

אז כן, אחרי כל זה אני עדיין ממליצה על לידה טבעית. מכל הסיבות הבריאותיות והאידאולוגיות שיש, ואולי כי בנוסף לכל אני קצת פסיכית שנהנית להיות גיבורה

סוף חודש תשיעי. שבוע לפני התאריך המשוער. יש עוד בדיקת דם לעשות מחר, חתונה שצריך להספיק ביום חמישי, למוניטור ביום ראשון הרופאה אמרה לי לא לבוא אלא פשוט ללדת קודם. העגלה מכובסת, העריסה אורבת בפינה עם מזרן חדש, אמא של רון בכוננות כבר חודש. נראה לי שהכל מוכן. אני מחכה.

כשאמהות בגינה שומעות שאני מתכננת לידה טבעית (שניה!) הן מיד נכנסות למגננה קטנה – "אוי, אבל אני הייתי חייבת אפידורל, אני כל כך פוחדת מכאב!" ומה אתן חושבות שאני, פריקית של כאב? לפני שבועיים היה לי כאב שיניים נוראי, שהלך והחמיר עד שרצתי לבית המרקחת הקרוב כדי לקחת אקמול (פחות סקסי מהויקודין של האוס אבל בהחלט מרשים בהתחשב בכך שאני לא זוכרת מתי בעשור האחרון השתמשתי במשכך כאבים כלשהו) ומשם המשכתי לרופא השיניים שלי לטיפול שורש. בטח שעברתי אותו עם הרדמה מקומית, מה אני פסיכית? להמנע מאפידורל זה לא סתם לוותר על הנוחות שמאפשרת הרפואה המודרנית. לחוות את כאב הלידה זה בגלל שלכאב הזה יש תפקיד. כאב שיניים מריץ אותנו לרופא. כאב בטיפול שיניים הוא מיותר לחלוטין. אפילו כבוד "לידה פעילה" אומרת שכדאי לעשות הרדמה אם יש צורך בתפרים. בנוסף לשאר היתרונות של לידה טבעית, לכאב בלידה יש תפקיד דינאמי. הוא מנחה אותנו מה לעשות, איך לזוז, מה שמקל את הכאב מקדם את הלידה. הדבר הזה משתנה כל הזמן, וכדי לעקוב אחריו הראש צריך להתמסר לגוף, לתת לו להוביל, לתת להכרה להתערפל, ללכת למקומות הלא מוכרים, להיות נוכח בתהליך ככל שניתן. אני יודעת שאפשר גם ללדת בלי זה. קשה לי להסביר למה אני חושבת שזה חשוב.

גיליתי גם משהו משותף ללידה ולרופא שיניים, והוא החשיבות של הרפיה בזמן שלא כואב. זה פחות מעייף מלהיות מכווצים כל הזמן (בלידה כדאי להרפות גם תוך כדי כאב אבל למרבה הצער אין מה להרפות בשיניים, רק את הצפרניים שננעצות במשענת הכסא…), וגם גורם לך לשים לב שלא כל הזמן כואב. יש הפוגות. אפשר לאגור כוחות. אפשר לנשום. אפשר להרגע. זה בעצם לא כל כך נורא כמו שסיפרו לנו.

—

חצי יום עבר. אני עדיין מחכה. ההימור האחרון ששמעתי הוא על מוצ"ש. אני אעדכן.

זהו, לפי הספירות הכי שמרניות אנחנו בחודש תשיעי. מדי פעם אני מגיחה מבועת ההדחקה ומתחילה להכין דברים. תיק לידה, כביסה של בגדים פצפונים, קנית חיתולים במידה זערורית. גם ישבתי יום אחד לקרוא סיפורי לידה באינטרנט, ככה להכנס לאוירה. סיפורי לידה, כמו כל דבר בצה"ל, מתחלקים לשלושה סוגים: מור"קים ותיאורי סבל ("התחננתי לאפידורל/הרופא אמר שחייבים קיסרי דחוף/המילדת אמרה שצריך לחתוך/לקחו את התינוק". מדכא נורא), סיפורי לידה טבעית ("זזתי/נהמתי/צעקתי/הרגשתי שאני רוצה ללחוץ". יש את שלי ויש עוד כאן), וסיפורי איך נלחמתי (בהצלחה או לא) בצוות הרפואי על זכותי ללדת כמו שאני רוצה.

התחושה שנשארתי איתה היתה שיש המון המון לידות שתלויות במזל – האם הצלחתי להתחמק מאינפוזיה כדי להמשיך  להתהלך בחדר? האם ברגע הקריטי הופיעה מיילדת מקסימה שעודדה אותי והצלחתי להמנע מחתך או מיילדת מגעילה שהביאה לי את הקריזה והשאירה אותי ללחוץ שעתיים לבד? ובעיקר – האם האמנתי בעצמי שאני יכולה לעמוד בלידה בלי משככי כאבים? ואני שואלת – למה תמיכה ועידוד בלידה זה ענין של מזל? למה צריך להלחם כדי לא לקבל התערבויות רפואיות מיותרות? למה יש נשים שמוותרות מראש על השליטה בלידה לטובת פרוטוקולים  של כסת"ח?

התשובה הפרטית שלי לכל אלה היא ברורה. אני יודעת שהגוף שלי תוכנן ללדת. אני יודעת שתהליך טבעי ובריא של לידה, כולל הכאב שבו, לא יעמיד אותי במבחני סיבולת שאני לא יכולה לעמוד בהם. אני יודעת שרפואה בכלל ורפואה מיילדותית בפרט נועדו למיעוט המקרים שהסתבך ולא לכל אחת בכל לידה. אני יודעת שמיליוני שנות אבולוציה יקבעו טוב יותר מה צריך לקרות בלידה מאשר מה שתחליט הרופאה הכי מנוסה. הסברים ונימוקים לכל זה אפשר למצוא בספר "לידה פעילה", ספר חובה לכל מי שמתכננת ללדת אי פעם. בגלל כל זה ילדתי את אביגיל במרכז לידה טבעית, ולכן אני חוזרת לשם עם איזמרלדה.

ואז אני מזכירה לעצמי שלא כולן כמוני. רופאים הם לא אנשים מרושעים (בד"כ). הממסד הרפואי לא באמת שונא נשים (או לא רק שונא נשים…). יש סיבה ליחס המתנשא שלו למטופלות. הרבה נשים מצפות לכזה יחס ומשתפות איתו פעולה. לא כולן סומכות על עצמן, על גופן, ועל הטבע שתכנן את תהליך הלידה. כמו רבים אחרים, הן רואות את הטבע כמשהו שצריך לתקן אותו, לא לסמוך עליו. לא כל יולדת רוצה לקחת אחריות על הבחירות שלה, ובכך היא לא שונה מכל מטופל מול כל רופא. הרבה יותר קל לתת לרופא הסמכותי להעריך את המצב ולקבל החלטות במקומנו, זה משקיט את הפחד (ופחד נובע לרוב מחוסר ידע). אבל השקט הזה לא בא בחינם. אנחנו משלמים עליו: בחתכי חיץ מיותרים, בטחורים מלחיצה לא נכונה, בקשיי הנקה, בכאבי גב ממושכים אחרי אפידורל, בתחושות של השפלה, בדידות, חוסר אונים.

איפה שוברים את המעגל הזה? רופאים שלא סומכים על נשים גורמים לנשים לא לסמוך על עצמן, נשים שלא סומכות על עצמן מאפשרות לרופאים לא לסמוך עליהן. אני שוברת את המעגל איפה שאני יכולה, אני יולדת בדרך שלי.

יש שני משפטים חכמים שמסכמים בערך הכל: אשה צריכה ללדת במקום בו היא מרגישה בטוחה. אשה יולדת כמו שהיא חיה.

***

נ.ב

אם מישהו רוצה לאגף אותי מהצד השני ולשאול למה מרכז לידה ולא לידת בית, אז הנה הסיבות שלי: ללכת למקום נפרד שמוקדש רק ללידה עוזר לי להתפקס,  הסביבה הביתית היא הסחת דעת בשבילי. במרכז לידה יש צוות של מיילדות שזמינות תמיד, אין תלות בלוח הזמנים והאילוצים של מיילדת אחת. חוץ מזה מי צריך את כל הבלאגן הזה בבית? לארגן ציוד, לנקות את הלכלוך… וחס וחלילה לפעמים משהו באמת משתבש, ואם כבר להיות קרוב לבי"ח אז קרוב כמו מעבר לדלת זה לא רע בכלל. ועוד דבר, מעצבן אבל נכון – לא להסתבך עם פרוצדורות של ביטוח לאומי ומשרד הפנים בשביל מענק לידה ורישום הילד.

יש היום מרכזים בתל השומר, בעין כרם ובלניאדו. כן ירבו, וכן יוזלו כדי שיותר ויותר נשים יוכלו לעמוד בזה כלכלית!

שני דברים שגרמו לי להתרגש בסוף השבוע הזה: הפוסט של שחר על הפסיפלורות שלה, וסדנאת גידול ירקות בבית של מתן הגנן.

רצף אסוציאציות חופשי: גדילה איטית, תהליכים שלוקחים זמן, תהליכים של ניסוי וטעיה, מותר לטעות, מותר לנסות, לא צריך שהכל יהיה מושלם מהרגע הראשון, להתקדם בקצב (האיטי) והנכון, להסתנכרן (יותר) עם הטבע, "פשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע".

אז אנחנו הולכים לגדל ירקות על הגג. לא עוד מסעות למשתלה וחזרה ממנה עם ערימת צמחי נוי שיקמלו לאיטם בשמש הדרומית הקופחת ובהרגלי ההשקיה הרנדומליים שלנו. גם לא הקמה מיידית של גינת ירק עם שתילי ענק מחמישים סוגים. מתחילים בקטן. לומדים את השטח לאט. אולי עגבניות. כמה צמחי תבלין קשוחים. לערבב קצת אדמה. היום מורידים את הפרגולה המכוערת והכל יהיה יותר פתוח ומאוורר.

אני מזמינה את דוברי הסינית שבקהל להרהר קצת בדאו. יש אימרה בפילוסופיה הסינית/דאואיסטית: "הדאו שניתן לדבר עליו אינו הדאו האמיתי". אז אני לא אנסה לדבר על הדאו, במיוחד כשאני בקושי מצליחה להסביר למה גידול עגבניות הוא (גם) חויה רוחנית. ואם אי אפשר לדבר על הדאו אז אולי אפשר לכתוב עליו שיר:

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם
ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן

ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב
ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב

את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות
בדרכים שסמרו מאימה ומדם
וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחת האדם

שלום לקוראים, באמת הרבה זמן לא כתבתי. אל תעלבו חביבים שלי, זה לא אתם, זו אני, בחיי, יש לי פתק מהרופא. הפעילות בקליפת המוח שלי יורדת בהדרגה לטובת המוח הזוחלי. בחוגים מסוימים זה נקרא גם טמטמת הריון, אבל למרבה המזל אני לא חייבת לעסוק בפעילות אינטלקטואלית בימים אלו, ולכן הסימפטום העיקרי הוא צמצום דרמטי של תחומי העניין שלי (עריסות, מנשאים, חולצות הנקה), כולל הזנחת הבלוג.
יש עוד כמה סימנים ברורים לכך שאני בהריון מתקדם, על אף נסיונות ההכחשה הרבים (חודש שמיני זה די מאוחר לקנות ע-ו-ד בגדי הריון, לא?). כבר די קשה לי לקשור שרוכים, אף אחד כבר לא יכול לפספס את הבטן (כמו שעוד היה קורה לפני חודש, כזו אני – קטנה וקומפקטית. חה, חה), מגוון תנוחות השינה שלי קוצץ סופית לשניים – (צד ימין או צד שמאל עם כרית בית הברכיים), שכיבה על הגב ליותר מדקה כבר עושה לי סחרחורת. בעצם גם מחשבות על הילדה החדשה עושות לי סחרחורת (אחיניתי בת ה-5 החליטה שנקרא לה איזדרכת, אבל עם ה').
איך יהיה לי מקום בלב לעוד ילדה? הרי אביגיל היא כבר הכי יפה וחכמה ונפלאה בעולם. איך הקטנטונת החדשה תפלס את דרכה בעולם כזה? מילא אם היא היתה בן, אז אביגיל היתה הילדה הכי חמודה והוא הילד הכי חמוד, הם לא היו באותו מקצה. אבל זו עוד בת, וקשה לי שלא לצפות שהיא תהיה בדיוק כמו אחותה הגדולה. אני עוד לא מכירה אותה. אני מקווה שהיא תהיה נחמדה. בינתיים היא רוקדת סמבה חצי מהיום, ועוד לא החליטה אם היא מעדיפה לתופף לי על השלפוחית או על הקיבה.
אז אני מפנה מקום בבית. אני מסדרת ארונות, מזיזה רהיטים ומפנה חפצים מיותרים. כל השאר כבר יגיע בזמן שלו. חמסה חמסה, טפו טפו טפו.

מדי פעם יוצא לי לשמוע על כמה טוב היה פעם, כשחיינו בשבטים וחמולות. ידענו איך ללדת, כי ראינו את האחיות שלנו יולדות, ידענו לגדל ילדים כי חוכמת הסבתא תמיד הייתה לצידנו, שלא לדבר על מה ואיך לבשל באיזה עונה ואיך הכי טוב לקרצף את הבית. לעולם לא היית לבד, תמיד היתה תמיכה מכל כוון. קל מאוד לשכוח שמשפחה היא כר פורה לחיכוכים וקשיים, ומשפחה מורחבת שחיה יחד על אחת כמה וכמה. עם קצת מחשבה יחשפו פתאום הפרטים הנסתרים והפחות נעימים. דודות שתלטניות, לחץ מכל כוון, חוסר פרטיות, פשרות בלי סוף. אבל למה לדמיין כשאפשר להסתכל מסביב? חסרים ריבים בסתם משפחה מורחבת ממוצעת עם סבתא בגבעתיים?
אני תמיד האמנתי בכוחו של המרחב. ממרחק קל יותר לשכוח את כל התכונות הרעות של האנשים שאנחנו אוהבים, ולשמור על הגבולות שלנו מכל התערבות בלתי רצויה. ביתי הוא מבצרי. אני אצא לקרב על הטריטוריה שלי ולעזאזל המחיר, לא אכפת לי לפוצץ גשרים. מי שעומד מולי כנראה מרגיש את זה, כך שלא הייתי צריכה לצאת לליל גשרים מטאפורי עד היום. אבל לא כולם מסוגלים לזה. יש אנשים, אולי יותר נשים, שיוותרו כל פעם קצת, ולפעמים הרבה, כי הן רוצות להשאר נחמדות. והן משלמות את המחיר על כל הפסיכוזות של קרובי המשפחה שלהן. מי שיוצאת יותר שפויה מהמצבים האלה היא דווקא מי שלא מפחדת לריב בגלוי מדי פעם ולעמוד על שלה. מי שלא מתעקשת, יכולה להפוך להיות חולה מזה. לפעמים מאוד חולה.
אז אני אומרת, קחו את פסח ותעשו ביעור חמץ יסודי. הרי עד ליל הסדר כולם חייבים להשלים. האנרגיה המתפרצת של האביב היא יצירה והתחדשות אבל גם כעס. אל תחנקו את הכעס. תשתמשו בכעס כדי לפרוץ דרכים חדשות ויצירתיות החוצה מפלונטרים משפחתיים מעיקים. אולי לא נהיה נחמדים, אבל נהיה נאמנים לעצמנו.

אכן, פורים נגמר מזמן, אבל רק אתמול היתה העדלאידע בכפר חיים, שנדחתה בגלל הגשם בשבוע שעבר. אנחנו סתם באנו לביקור שגרתי של שבת אצל ההורים כשלפתע שמענו את המוסיקה ברחובות (בקרוב יהיה לרחובות גם שם! ומדרכות! כפרנו הקט מצטרף לציויליזציה!), אז ארזנו את הילדה בעגלה שלה והלכנו לראות.
אז היו מוסיקה, ותחפושות, ועגלות מקושטות רתומות לטרקטורים שרואות אור שמש רק פעמיים בשנה (פורים ושבועות), ושמייח, ואביגייל מאוד נהנתה, ידה ידה ידה. הקטע שאני רוצה לדבר עליו הוא שנתקלתי פתאום בחצי מבנות הכיתה שלי על טפן. אחת שהפכה להיות העתק של אמא שלה, אחת שלא השתנתה במילימטר מגיל 15 בערך, וכולן עדיין שם, בערבות הכפר, כאילו שום דבר לא השתנה. כן, אני יודעת שזה לא אומר כלום. אנשים מכל מקום מתים לגור בכפר, אז אם יש הזדמנות להשאר כבן ממשיך או כל קומבינה אחרת אז למה לא, ואפילו אחי היקר בנה שם את ביתו ומגדל את ילדיו עם שאר נצרי שושלות המייסדים המפוארות (והם נוטרים את אותן טינות ורבים את אותם ריבים בעקביות כבר ארבעה דורות). אבל לי תמיד נראה שחלק מתהליך ההתבגרות כולל גם איזשהי התרחקות במרחב. אני צריכה ספייס. אני רוצה לבחור את הקהילה שאני שייכת אליה. ובעיקר אני מתבלבלת לפגוש אנשים שלא ראיתי 15 שנה ושהיחסים הכי משמעותיים שהיו לי איתם הסתיימו עוד בבי"ס יסודי (ולא היו מי יודע מה גם אז). איכשהו יש לי חלק במח שמצפה שהבנות האלה ישארו בנות 12 לנצח ומסרב לקבל את זה שיכול להיות שגם הן עברו עוד כל מיני שלבים ותהליכים בחיים.
ובנימה אחרת לגמרי, מסתבר שאם תחפשו "כפר חיים" בגוגל אני אהיה במקום הרביעי! והפוסט הזה בטח יעלה את הדירוג. אז זו אולי נקמתם המתוקה של החנונים, אולי חייתי בשולי הביצה כשגרתי בכפר, אבל אני זאת שאעצב את הייצוג האינטרנטי שלו!

הבה נודה על האמת: מאז שחזרתי מסין אני מתפקדת כסוג של רביכה. בשבוע הראשון עוד היה לי ג'ט לג להתגבר עליו, ומאז אני רק שופעת תירוצים. הפתיחה המחודשת של הקליניקה התנהלה בעצלתיים. להרים טלפונים? בבוקר אנשים עובדים, בערב כבר אין לי כח. לתכנן את האתר החדש? ממילא אף אחד לא בוחר מטפל באינטרנט (או שכן?). להדפיס כרטיסי ביקור? איך אני אבחר לאיזה בית דפוס ללכת? התירוץ החביב עלי (שטוב ממש לכל דבר) הוא שחורף עכשיו, וזה לא הזמן להתחלות חדשות. הכל עוד רדום ורוחש רק מתחת לפני השטח, באביב יהיה יותר קל לפרוץ החוצה וממש לעשות דברים. בסוף איכשהו הצלחתי לא להתבטל כ-ל הזמן והתקדמתי לאיטי.
ועכשיו מתחילים לבוא מטופלים וזה נורא כיף. זאת אומרת, ברור, הרי בשביל זה הגעתי למקצוע, לא? כן, אבל אחרי הפסקה של כמה חודשים כמעט שכחתי את ההרגשה. איך אני יוצאת מטיפול מלאת מרץ, ואופטימיות, ובטחון, ושמחה על המזל שנפל בחלקי לעסוק בתחום שאני כל כך אוהבת. לשבת עם הפרופסורים החכמים בסין זה מגניב, ומרתק, ומלמד המון, אבל אין שם את הלחלוחית של להיות באמת מטפל. שנים ישבתי והקשבתי וחשבתי. עכשיו אני רוצה לעבוד!
הפרויקטים הגדולים יצטרכו לחכות עוד כמה חודשים. בינתיים יש מאמרים לכתוב, וספרים לקרוא, שלא לדבר על יחסי ציבור. אבל רק תנו לי להראות לכם מה אני יודעת לעשות, ואני באמת אפרח