סינית אני מדברת אליך

או-קי. איפה להתחיל? בסוף. לפני שעה יצאו מכאן מתקיני האינטרנט ואנחנו שוב בחיבור ישיר לציויליזציה. אתמול עברנו לדירת פאר בקומה 27 במרכז צ'נגדו. יותר יפה מהבית בארץ, חצי מחיר ממה שרוצים על דירת חדר בלב תל אביב (מה נשמע, גיא?). אני ניקיתי, רון הלך עם אביגיל לאיקאה לקנות מיטה וכיסא תינוק. אביגיל התחילה ללכת לא רע, ומשתפרת מיום ליום. היא גם יודעת להגיד "אף" ו-"בו" (בקבוק). יום שני היה מלא ביורוקרטיה של שכירת הדירה והיה מאוד מעייף. מזל שבתחנת המשטרה (שם צריך להירשם כשמחליפים כתובת) יש בימבה ואביגיל יכלה קצת לשחק. ביום ראשון הלכנו איתה לג'ימבורי בפארק והשמחה היתה רבה, אבל ילד סיני נשך אותה. לאביגיל שלום, הילד הסיני חטף סטירה מאבא שלו. שבת? לא זוכרת. הסתובבנו קצת בצ'נגדו, קנינו דים סאם ולחמניות מאודות בכל פינה, טעים. שישי טסנו מבייג'ינג לצ'נגדו, אביגיל ישנה כל הטיסה, ומאז ועד היום אוכלת כל הזמן. היא גילתה את נפלאות הקלמנטינה, חבל שהיא מפסידה את הקלמנטינות של סבא וסבתא בכפר חיים. יום חמישי החומה הסנית, יום רביעי העיר האסורה, יום שלישי נחתנו. ביג'ינג לא היתה משהו. גם כי היא נורא נורא גדולה עד שאי אפשר לחצות כביש בכלל או למצוא משהו לאכול בכיכר טיאן-אן-מן, וגם כי היינו בג'ט-לג ובהלם רוב הזמן. יש לצין שאביגיל היתה הכי רגועה מכולנו והתנהגה למופת.
אלה העדכונים. רק עכשיו אני יכולה להירגע קצת ולעכל מה שעובר עלינו. ביום שני אני אמורה להתחיל את הסטאז'. פייסבוק חסום בסין, אז אם מישהו רוצה להגיב, אנא ישירות דרך הבלוג כדי שאני אוכל לקרוא…

בעשר בלילה תבוא המונית וניסע לסין. לא במונית, במטוס. כמעט עשר שעות לבייג'ינג. טיסת לילה. אביגיל אמורה לישון חצי מהזמן. אני מקווה שגם אנחנו נצליח לנמנם. אם לא, יש לי איזשהו הרלן קובן בתיק, אפשר להעביר ככה כמה שעות, בהנחה שהפצפוצה תישן. היא אוהבת לעשות השכמות בזמן האחרון, חמש בבוקר נראית לה שעה לגיטימית לגמרי לתחילת היום. השבוע כבר התייאשנו מלהזיז אותה, ממילא זה מקדם אותה לשעון סין אז שיהיה. ההשכמה של הבוקר בשילוב עם ההתרגשות עושים לי בחילה כל היום. נשאר המון אוכל במקרר, צריך לתת לשכנים או משהו. נוסעים לסין. לפחות חודשיים של סטאז' ברפואה סינית, כנראה עוד חודשיים-שלושה אם נראה כי טוב. עד פסח נחזור. אומרים שיהיה חורף גשום בארץ. אצלנו בצ'נגדו צריך להיות קר אבל בלי גשם. לקחנו שני מעילים לאביגיל, אם היא תגדל לנו בדרך. ונעליים חדשות, כי היא תיכף מתחילה ללכת. היא כבר עושה צעד או שניים, וכולם אומרים שעכשיו זה רק עינין של בטחון ויום אחד היא פשוט תתחיל פתאום ללכת. אני מניחה שגם אצלי זה ככה. סימתי את כל הבחינות האפשריות, אני פה ושם מטפלת, אני נוסעת לסין כדי להיות ממש ממש בטוחה, ויום אחד אני פשוט אחזור הביתה ואתחיל לעבוד. בינתיים יש עוד קצת אריזות לעשות ורשימה מתקצרת של משימות להספיק. בעשר באה המונית. העדכון הבא מסין.

מצאתי את הכתבה הזאת פתוחה לי על המסך.
קראתי, למרות שהיה מאוד ארוך ולעיתים מייגע.

כל זה נכתב עלי? האם אני בעצם חלק מזרם של יהודים ישראלים המחפשים משמעות בפילוסופיות מזרחיות? ואני תמיד אהבתי לחשוב על עצמי כמשהו אישי, פרטי, אינדיוידואלי. פתאום צומצמתי לכדי נקודה אלמונית. האם היהודי-הישראלי-המחפש הזה שמדובר בו בכלל קיים? האם מכלול החוויות הלאומיות והאסוציאציות הרוחניות שמגדירות אותו התנקזו אי פעם לאיש אחד? לא שאין שם רעיונות יפים ומענינים אבל הם נודפים שכלתנות, הכללות, ומחיקת החויה הסוביקטיבית. בדיוק הדברים שאני, בתור נושא הדיון, אמורה להירתע מהם.

אני לא חלק מהעדר.

על מה לא כתבתי שום פוסט במשך שבועיים:

• על "האורח", שהוא סרט קטן ומקסים ועצוב בדייוק במידה המאופקת והנכונה.
• על זה שאנחנו נוסעים לסין בעוד שבועיים (מה? עוד שבועיים? הגיע הזמן להתחיל להלחץ…)
• על 5 האלמנטים בארץ קומפי, נושא נידח אף יותר מ-5 האלמנטים בווסט ווינג (אני מצליחה לחשוב על בחורה אחת שתבין את זה ומקווה שהיא עדיין קוראת את הבלוג. לטובתה: הילד קומפי – אש – ג'ינג'י ומצחקק בלי סיבה,  דובי הדוב – אדמה – יציב ורציני,   ג'מפי הכלבלב – עץ – היפראקטיבי ולדעתי על סמים,  סניילי החילזון – מתכת – יחסית מאופק ויש לו קונכיה, פילי הפילה – מים – צריך לשמוע כדי להבין)
• על הסתיו, על החגים, על אביגיל, על זה שיש לי בעל נפלא שנותן לי לישון שנת צהריים בשבת, אפילו אם הילדה קוטרית
• על חשיבות המסגרת כדי לתחזק בלוג פורה.

בעוד שבוע (לפחות) יהיה פה פוסט חדש.

חג שמח!

אם במקרה קורא אותי מישהו שלא יודע, "מיכל רביב, כפר חיים" זאת אני. זה מה שהייתי רושמת על מחברות, תיקים, דברים שצריכים לכתוב עליהם שם שלא ילכו לאיבוד. "מיכל רביב, כפר חיים" זאת ילדה קטנה שחיה בעולם אחר. זאת לא אני יותר בכלל. כשהתחתנתי שמחתי להחליף שם משפחה. לתפוס מרחק מ"מיכל רביב"הישנה, הנידחת, הלא-מקובלת, שמקושרת לזיכרונות ילדות לא נעימים אם כי מעורפלים. אני כותבת על זה עכשיו כי קיבלתי את הספר החגיגי "75 שנה לכפר חיים" וכותבים בו גם אנשים מהדור שלי, שגדלו באותו מקום, אבל בכלל לא באותו מקום. כותבים בו אנשי המיינסטרים על חוויות של "מקובלים", ואני מעולם לא ידעתי להשתלב בהיררכיה החברתית הסבוכה שלהם. אולי זה בכלל ענין משפחתי אצלנו. אפילו סבא אליעזר היה אאוטסיידר, מחקו אותו מרשימת העולים הראשונים על הקרקע כי הוא הביא אותם לשם על העגלה שלו ובלילה הראשון לא ישן איתם אלא נסע להביא להם מים. האם העלבון הזה הוא מה שחלחל דורות קדימה והגדיר גם אותי, שבכלל לא פגשתי אותו? כבר 12 שנה שאני לא גרה שם. אני קוראת זכרונות של אחרים ונדמה לי שמעולם לא גרתי שם.

פסקה א' נכתבה אתמול בלילה, מהר, כדי להספיק לכתוב פוסט לפני הדד-ליין של עצמי, עם האסוציאציות החופשיות הראשונות. פיסקה ב' נכתבת כבר בבוקר, כדי לתקן קצת. זה לא היה בדיוק כמו שכתבתי. ניערתי קצת את הזיכרון, גם לי יש מה להגיד על לגדול בכפר חיים. זה ללכת ברחוב ולשמוע מכל הזקנות "אה, זאת הקטנה של רביב". זה להתעקש ללכת יחפה לבריכה באמצע אוגוסט, כל יום, בוקר ואחרי הצהריים, על אספלט לוהט. זה לרשום קרטיב לימון על החשבון בצרכניה. זה לעבור בית בית להתרים ל"אגודה למען הסרטן". זה לעזוב באמצע חגיגות יום העצמאות/חנוכה/פורים לנדנדה בגן שעשועים (לפני שהוא הפך לגן זיבי). זה לטפס לראש מגדל המיים (המתפורר) כדי להשקיף רחוק. זה לנהוג בדרך עפר בקוסטה ריקה ולחשוב "האם יש בה יותר או פחות בורות מהדרך לאביחיל?". גם אני הייתי פה.

את מיצי הכרתי לפני 20 שנה, בשיעור ציור בכיתה ח' (כן, אנחנו מאוד מאוד זקנות). אח"כ הלכנו להופעה של דני רובס, חרשנו תקליטים של הביטלס שמצאתי אצל אחי הגדול והתעמקנו בדיסקים של פיטר האמיל מדוד אילן. באופן כללי עזרנו אחת לשניה לצלוח את גיל ההתבגרות המענה. מיצי שמרה על הגרעין היצירתי שלי. מיצי הכירה לי (לפחות) חצי מהסטוצים שלי, לטוב ולרע (בעיקר לרע, אבל זו לא אשמתה). כשאני עשיתי בגרות במתמטיקה כי זה מה שכולם עושים, מיצי חיה את החלום שלה בערבה. מאז המשכנו להתגלגל לכל מיני כוונים מוזרים, לפעמים התגלגלנו קצת רחוק אחת מהשניה, אבל בסוף שוב נפגשנו. מיצי הפכה להיות מיצי (המיתולוגית) בערך כשהמציאו את האינטרנט. קצת אחרי שהרשת יצאה מתחומם הבלעדי של "גאוני מחשבים", הרבה הרבה לפני שסבתא שלכם פתחה חשבון בפייסבוק. מיצי מעולם לא התפשרה על הדרך שלה, גם אם נראה לכולם שהיא הולכת עם הראש בקיר, או מתבזבזת, או נשארת מאחור. מיצי היא מופת של הקשבה לאינטואיציה, והיא מובילה אותה למקומות מופלאים. אתמול הלכתי לראות אותה רוקדת טרייבל בתאטרון גבעתייים, היא לא מפסיקה להפתיע.

אוהבת אותך מיציק, החצי השני הראשון שלי. שרק תמשיכי לפרוח ולתת לי השראה.

זאת לא מיצי, זאת רייצ'ל ברייס

האם מוכרת לכם הסיטואציה הבאה: מטופלת חדשה מגיעה לקליניקה. יש לה מיגרנות, כאבי מחזור, גלי חום, סחרחורת, צריבה בשתן, קושי להירדם, נימול בקצות האצבעות, עצירות, נטיה לדכאון ועבודה שהיא שונאת. אבל בשביל מה היא הגיעה אליכם? ירידה במשקל.

יש מי שיגידו שאם עודף משקל הוא התלונה העיקרית, בזה נתמקד, הלקוח תמיד צודק. יש מי שיגידו שמשקל עודף היוא סוג של פתוגן שצריך לסלק, וממילא ערימה מכובדת של סימפטומים תיעלם עם ההרזיה וחיזוק מערכת העיכול. אני מניחה שלא רבים יעצרו לשאול למה היא בכלל רוצה לרזות. כולנו שבויים (ברמה זו או אחרת) בתפיסה ששומן הוא רע, רזון הוא טוב, וכולם רוצים (וצריכים) להיות רזים. נכון, יש סטטיסטיקות שמצביעות על סיכון מוגבר למחלות לב, שחיקת מפרקים, סכרת וסיבוכיה, ואפילו סרטן. אבל גורם סיכון לא פחות חשוב לכל אלה הוא סטרס. אדם שמן בחברה המערבית של ימינו מוצף בדימויים של האדרת הרזון. הוא לומד לשנוא את עצמו ואת גופו, להרגיש פחות ערך, לא מספיק טוב, חסר משמעת וכח רצון, לא ראוי לשמחה של האנשים הרזים בפרסומות. קראתי פעם שבצ'רנוביל המחלות הנפוצות ביותר כיום הן לא תופעות לואי של קרינה, אלא תוצאה של סטרס ופחד מפני השפעות הקרינה. אני לא אתפלא אם השמנה היא גורם סיכון לכל כך הרבה מחלות גם בגלל התחושות הקשות שנלוות להיות אדם שמן בחברה שלנו. (והנה תרגיל מחשבתי קטן למי שאומר בליבו "אבל זה באמת נורא לא בריא להיות שמן!" – האם שמעתם פעם מישהוא צועק "יא מעשן!" כמילת גנאי?).

למה ואיך הופך אדם לשמן? חכמים ממני (עפר ברנוביץ') התייחסו ללחות וליחה (ובמקרה זה צבירת שומן) כאמצעי מיסוך, דרך של הגוף להתמודד עם קונפליקטים. אולי אכילה מופרזת היא דרך לבטא שנאה עצמית, להעניש את עצמי ע"י כך שאני שמן? אולי השומן הוא דרך להמנע מקשרים חברתיים? אולי זה אמצעי לטשטוש המיניות? יש איש שמן בספר שקראתי שחושב על המוות כדמות של שלד כחוש, מבחינתו כל ביס שהוא בולס וכל ק"ג שהיא מעלה הם אחיזה בחיים, התרסה כנגד המוות. יש עוד המון סיבות מגוונות ומקוריות להשמין, ורבות מהן אני לא יכולה אפילו לנחש. ולמה אדם רוצה לרזות? אולי כדי לרצות את סביבתו? אולי גם הרעבה עצמית היא גם ביטוי לתוקפנות? אולי מתוך תקוות שווא שהרזון הוא תרופת פלא לכל שאר הבעיות? כמו כל דבר אצל בני אדם, גם המניעים שלנו הם מאוד אישיים, ואל לנו להתנשא ולהניח שאנחנו יודעים מה עומד מאחורי הבחירות שעשה אדם אחר.

בעיני המשקל הוא לא העיקר. בעיני אדם שמח ואוהב שמצא צרך לבטא את הייחוד שבו הוא אדם בריא שלא צריך "לרפא" אותו משומן.  הבחורה הנחמדה מתחילת הפוסט לא צריכה תפריט לדיאטה, היא מבקשת עזרה להתניע תהליך של שינוי. שינוי בריא יתחיל מהבנה שהיא לא פגומה, שלגוף ולרוח יש תבונה משלהם, וצריך לכבד אותם, להקשיב להם, להבין מה הם מנסים לומר. איזה תפקיד ממלאת ההשמנה בחיינו? אולי היא סיימה את תפקידה ואפשר להמשיך הלאה? אולי אפשר למצוא לה תחליף שיש בו פחות סיכונים בריאותיים וסטיגמות חברתיות? ואולי (כמו בגישה ההומאופתית) זה הרע במיעוטו, הפתרון הכי טוב שאפשר למצוא כרגע, וצריך ללמוד לחיות איתו בשלום ולאהוב את עצמנו כמו שאנחנו?

***

ולמה התחלתי לחשוב על כל זה? בגלל הסרט המקסים שראיתי אתמול.

הנה הטריילר, "סיפור גדול":

בסוף החודש מחכה לי מבחן מסכם של 4 שנות רפואה סינית. אליו לא ממש למדתי השבוע. ישבתי מול הספרים קצת, נזכרתי בכמה דברים ששכחתי ותוך דקות הם שוב פרחו מזכרוני. חיפשתי ומצאתי המון דברים אחרים לעשות, תירוצים לקום מהכיסא. באוגוסט ישבתי בחריצות על פורמולות וצמחי מרפא, סיכמתי בשקדנות, עמדתי בלוחות זמנים, עד שנהייתי חולה מזה. יום אחד התחלתי עם בחילה, פיתחתי חום, בערתי כל הלילה והתעוררתי בריאה לכאורה, אבל בלי יכולת ריכוז. לא מסוגלת לעכל יותר שום דבר. מה שאני יודעת זה סבבה, מה שלא הפנמתי על היום יצטרך לחכות עד שהטחול שלי יתאושש. כמו שלמדנו בשיאצו, צריך ריק כדי שמשהו יוכל להתרחש בו. וכדי שמשהו ייספג בזכרון הוא צריך לבוא לבד, בכמויות קטנות (ועדיף בתוך סיפור), אחרת הוא פשוט יישטף הלאה.

חזרנו משבוע בשוויץ. הבטחתי לאביגיל לכתוב את רשמיה, אבל עד שהגעתי למחשב היא כבר הלכה לישון אז נחכה לפעם אחרת.
הסיבה שאני מאחרת לבלגג (כמו שהתחייבתי, לפחות פוסט אחד עד מוצאי שבת!) היא שהייתי צריכה להתכונן ליום עמוס של קליניקה מחר. מי שרואה אותי בפייסבוק יודע שבשבוע שעבר התחננתי למטופלים כדי שאוכל למלא את מכסת השעות שלי בקליניקה הלימודית. מילא שזה עבד מצוין ויש לי חברים טובים שהתנדבו או מצאו חברים שיבואו. מילא שדקה אחרי שמטופל אחד נאלץ לבטל התקשרה חמותו וביקשה לבוא במקומו, ואם אפשר גם עם בעלה. אבל פתאום גם מצלצלת מטופלת מלפני יותר משנה, בכלל בלי לדעת על מצוקתי הנוכחית, ושואלת אם יש מצב להגיע.
מישהו אמר תודעה יוצרת מציאות ולא קיבל? אני לא רוצה להשמע ניו-אייג'ית טרחנית, אבל בדרך כלל כשאני מעיזה לעשות צעד אמיתי לכוון שאני רוצה ללכת בו, תיכף מגיעה רוח גבית ועוזרת לדחוף אותי עוד קצת קדימה. זה קסם.
אני אשתמש בקסם הזה יותר, באמת, מבטיחה, אבל לא עכשיו. אני רוצה עוד קצת לעמוד במקום. לקחת אויר, להחזיק חזק במעקה, רגע לפני שאני עפה למסע חדש.

אתם בטח זוכרים את הסיפור על אי-יה. לאי-יה החמור המדוכדך היה יומולדת. פו רצה להביא לו צנצנת דבש, אבל אכל את כל הדבש בדרך ונשאר עם צנצנת ריקה. חזרזיר רצה להביא לו בלון אדום וגדול, אבל הבלון התפוצץ בדרך. אבל כשאי-יה, שהוא ללא ספק טיפוס שלילי, מקבל צנצנת ריקה וקרע של בלון, הוא מחליט שזה נפלא. הרי אפשר להכניס את הבלון לצנצנת ולהוציא אותו ממנה! איזה כיף!

תמיד התפלאתי על הסיפור הזה, כי אי-יה הוא תמיד מסכן, גם כשאין לו סיבה בכלל. אז כשהוא מקבל שתי מתנות יומולדת כאלה מעפנות? נכון, זכרו אותו והביאו לו מתנות, אבל למה לפספס כזאת הזדמנות לרחמים עצמיים? זה ממש לא מתאים לו.

היום פתאום הבנתי. הסיפור לא בא להעיד על אופיו של אי-יה, אלא על כוחו המופלא של המשחק בלהכניס ולהוציא דברים מכלים. מי שלא ראה את אביגיל עומדת חצי שעה, מוציאה צעצועים מהסלסלה של העגלה ומחזירה אותם (או קוביות לקופסא, או מגנטים לתבנית אפיה…), לא ראה אושר מימיו.

לא יודעת מה יש בזה, את אי-יה זה ריפא מדכאון.