סינית אני מדברת אליךדף הבית

אוג' 10 2011

מגע מרפא

תמונה ראשונה: בגיל 17 הלכתי ליום פתוח של מדיסין נהרדעה, ביה"ס הישראלי לשיאצו. אני לא זוכרת למה חשבתי ששיאצו מעניין אותי. אני לא זוכרת מי הרצה ואיזה אנשים היו שם. אני לא זוכרת למה לא נרשמתי בסוף. מה שנחרט בזכרוני הוא המשפט "לב של שיאצו הוא לב של אמא". זה, ושהעבירו תרגיל מגע וכל הגוף שלי כאב מרוב סטרס.

תמונה שניה: חלף עשור. עברתי כל מיני גלגולים. הגעתי למדיסין ר"ג. מי  שנרשמו ללימודים ב-95' הפכו להיות המורים שלי. שלוש שנים למדתי שצריך לדעת להרגיש את הצ'י, להקשיב לאינטואיציה. שמעתי ולא הבנתי. הבנתי ולא הפנמתי. נצמדתי לשכל, להסברים, לרציונליות.

תמונה שלישית: כמעט שנה שאני עובדת בקופת חולים. שיאצו אינטנסיבי, שש שעות ביום, יומיים בשבוע, שמונה מטופלים במשמרת. נוגעת באנשים ונוגעת ונוגעת ונוגעת. בלי להפסיק כשמתעייפים ובלי להוריד הילוך כשלא מתחשק. לעבוד גם כשלא בטוחים, לעבוד גם כשלא מבינים. ללמוד להרפות, לוותר, לסמוך על הבטן. פשוט להיות שם ולהתמסר למגע. לגלות שלתת טיפול זה גם לקבל טיפול. המגע הוא דו כווני, המגע מרפא את כל מי שמעורב בו. פתאום אני רואה שהשתניתי. השערים נפתחים, החומה מתרככת, הגבולות מיטשטשים. מאיפה זה בא לי פתאום, בגיל שלושים ושלוש? אהבה חדשה. לעצמי. לעולם.

עדיין אין תגובות

יוני 28 2011

מי הזיז את הבלוג שלי?

גבירותי ורבותי, הריני גאה להציג בפניכם את דף הבית החדש שלי! קוראי הבלוג שיסתכלו מסביב יגלו עיצוב חדש, ותחת הלינק "דף הבית" ימצאו את האתר המלא של הקליניקה. בהזדמנות חגיגית זו אני רוצה גם לומר כמה תודות:

קודם כל תודה לרון, שהוא לא רק הבעל המושלם אלא גם תותח אינטרנט מן המדרגה הראשונה. כל הצד הטכני של האתר מונח על כתפיו החסונות (למרות שגם אני יודעת לערוך איזה PHP פה ושם). שלא לדבר על ההערות, העצות, התמיכה והעידוד.
תודה לטושה על העיצוב הנהדר, על הסבלנות האינסופית לשינויים קטנוניים, ועל היכולת להבין בכלל מה אני רוצה.
תודה לנחלת בנימין, הקפה השכונתי שלי, שבו ישבתי וכתבתי. אני חושבת שזו תחילתה של ידידות מופלאה בין הלפטופ והקפה של הבוקר.
תודה לכל המורים שהיו לי במשך השנים. מסתבר שהפנמתי לפחות חלק ממה שאמרתם, ויש לי מושג מה אני עושה.
תודה למטופלים שמרשים לי לשאול ולגעת (ואפילו לדקור) ומראים לי שוב ושוב שהתיאוריות היפות באמת מביאות תוצאות בשטח.
תודה לכל מי שעזר לי, גם בלי לדעת, לצאת מהסטגנציה ולהתחיל לזוז.

אז זהו. הכל כתוב. הכל בחוץ. הפיצו את הבשורה! תגובות, שאלות, הערות (ואיחולים) יתקבלו בברכה…

תגובה אחת

יוני 09 2011

10 שירים לאי בודד

מאת: נושאים: כללי,מוסיקה

קודם כל, תודות למגיבים לפוסט הקודם. רצה הגורל ודווקא השבוע הג'ימייל החליט לשלוח את התגובות של הבלוג לתיקיית הזבל, אבל הנה מצאתי אותן, קראתי אישרתי ופרסמתי. אז תודה, מעומק הלב. האמת היא שאני כבר מרגישה שדברים מתחילים לזוז. אחרי חודשים של התבחבשות הצלחתי לכתוב את העמוד הראשון לאתר החדש שלי (בקרוב ההשקה!), איזו תחושת נצחון.

טל כתב לי לשמוע את דיויד בואי, בוב מארלי או פורטיס, אבל האמת היא שלפני כמה ימים נזכרתי בדיסק שהכנתי ב-2007 עם 10 שירים לאי בודד. גל קוסטריצה היקרה (שאז עוד היתה רק חברה של חבר) הזמינה אותנו לערב מוסיקלי, שבו על כל אורח להכין דיסק עם 10 שירים שהיה לוקח איתו לאי בודד, ולהציג את בחירתו בפני הקהל. נשמע דידקטי, אבל היה ממש כיף, ואני אף זכיתי בפרס יקירת השופטים. אז ישבתי לשמוע את הדיסק שלי, לבד, בפול ווליום, בסטריאו איכותי (ולא ברמקולים המעפנים של המחשב). אפילו השירים שנראו לי מוזרים על הנייר הוכיחו את עצמם באוזניים. זה היה כמו לקבל עירוי עם זיקוק של עצמי.

הנה העשיריה שלי, עדיין רלוונטית אחרי 4 שנים:

  1. Sea Song (Robert Wyatt)
  2. Feather By Feather (Smog)
  3. (רמי מואשם באחזקת סמים קלים (ג'ירפות
  4. Shivers (Witches + Nick Cave)
  5. It's a Rainbow (OP8)
  6. (שקט (כנסיית השכל
  7. Wedding Song (Varttina)
  8. Hair (Hair Soundtrack)
  9. Poison (Alice Cooper)
  10. Unanswered Prayers (Garth Brooks)

 

6 תגובות

מאי 30 2011

תירוצים

מאת: נושאים: כללי

הרבה זמן לא כתבתי בבלוג, וגם לא התקדמתי בהרבה דברים אחרים. יש לי המון תירוצים. יש לי שתי ילדות בבית, אני עובדת שלושה ימים בשבוע, אני עייפה. מעולם לא הייתי עקרת בית חרוצה יותר כפי שהפכתי להיות מאז שאני מחפשת תירוצים. סדר בכל הארונות (שקים של ג'אנק עפים מהבית, איזה אושר), בישולים טריים בכל הזדמנות, סידורים בעיר, אפילו הלכתי לאסוף ערכות מגן לכל המשפחה. באיזשהו שלב הבנתי שמשהו קצת חשוד. ניסיתי להכריח את עצמי להגיע לעינינים החשובים באמת. נאדה. פיניתי לי זמן ופתאום החלטתי שמגיע לי פשוט לשבת לקרוא ספר. "ענבי זעם" היה אמנם יצירת מופת ושווה כל רגע. "ביום שהמוסיקה מתה" היה כבר בזבוז זמן (אני מודה, יש שם רעיונות יפים, אבל הביצוע, אח הביצוע החובבני). ובזבוז זמן זה משהו שאני מתחילה להתמחות בו. בחורה ניו-אייג'ית שכמותי, התחלתי לתהות ממה אני מפחדת, מה עוצר אותי מלהגשים את התכניות שלי? (לא יכולה לכתוב "חלומות". למה?). פתאום בשתי חזיתות נפרדות שמעתי על תיטא-הילינג, שמדבר בין השאר על חקירה של אמונות הבסיס שלנו ושינוי שלהן כדי ליצור את המציאות הרצויה לנו. זה בהחלט נשמע כמו משהו שאני צריכה כרגע. חושבים שעשיתי עם זה משהו? ברור שלא. זה יושב לי ברשימת ה TO-DO המתארכת ומעלה אבק עם כל שאר האייטמים. אולי אני עוד צריכה להבשיל? אני מנסה לקוות שזה בגדר הנורמלי. באופן מפתיע אני מגלה שאני בעצם בחורה שדי קשה לה לשחרר. חודש הסתגלות מנטלית עד שהוספתי לנגה יום במשפחתון (נסיון עלוב לנטרל את תירוץ ה"אין לי זמן"). הריון עד שבוע 41? יומיים של צירים לא אפקטיביים עד שאני סוף סוף נכנסת ללידה? נעים מאוד, זו אני. היו עוד כמה דברים שחשבתי עליהם לאחרונה, אבל שכחתי. בלימודים במדיסין אמרו עלי שאני טיפוס מתכת, ואני מחיתי כמו כל מטפל טוב וטענתי שאני אדמה. לא ולא, מתכת אנוכי. עם LET-GO לא לגמרי מאוזן, עם צורך לעשות רק ובדיוק את הדבר הנכון, פחד לטעות, פעד להצטער על טעויות. OK, למדת רפואה סינית, תנסי להשתמש ברפואה סינית. את מי חוסמת המתכת? עץ. יצירה, תנועה. את זה ראינו. מי מאזן את המתכת? אש. אש? שמחה? אהבה? התרגשות? אולי צחוק? בחיי שאני בבלק אאוט. אנא, ילדים, עזרו למיכל לצאת מהסטגנציה.

6 תגובות

מרץ 14 2011

הרהור יפני (בסינית)

רעידת אדמה ביפן. אדמה זה דבר שאמור להיות יציב. מתוך היציבות של האדמה אנחנו יכולים לחיות ולצמוח. אדמה היא הציר הקבוע שסביבו קורית התנועה. כשהאדמה רועדת הכל מתערער יחד איתה. גם הבסיס האדמתי ששוכן בתוכנו. מה עושה ארץ שהאדמה שלה רועדת באופן כמעט יומיומי? יפן בעצם סובלת מ"חולשת אדמה" כרונית. והתרבות היפנית מנסה לפצות על החולשה הזאת, בכל מיני דרכים. למשל טקסים, הרבה טקסים, האדמה אוהבת שגרה והקפדה על הפרטים הקטנים. שמרנות, מסורת, נאמנות ארוכת שנים לאותו מקום עבודה. שינה על מזרן טאטאמי, על הרצפה. שיאצו – על מזרן, עם יד אם מקרקעת, עם מגע יציב וחיבור לאדמה. סומו – האדרה של הבשר ומאסת הגוף, מאבק על יציבות והשארות במקום. הרבה מוקסה ברפואה יפנית – אש מחזקת אדמה. אני לא מומחית ליפן, בטח יש עוד. שיהיו לי בריאים היפנים, העוצמה הפנימית שלהם תשקם את האדמה השבורה.

תגובה אחת

מרץ 06 2011

העפלה חופשית

מאת: נושאים: כללי

מצאתי בפייסבוק שלי פרסום על הצעת החוק הזו, לביטול הוועדות להפסקת הריון, תחת הכותרת "רק האשה אחראית על גופה". תוך כדי כתיבה אני כבר מתלבטת אם לשלוח את ידי לתפוח-אדמה הלוהט הזה בכלל. נראה מה יקרה.

מי שנולד בדור הנכון בטח זוכר את הפרק של קרובים קרובים בו יהורם מוחזר בהיפנוזה לילדותו וחווה מחדש את ימי המנדט. בין השאר הוא יוזם הפגנה נגד האנגלים "מדינה עברית! העפלה חופשית!" הוא קורא, ואז ליאורה מוסיפה בהתלהבות של הרגע "האשה היא אדון לגופה!". אינסטינקט ראשוני – בטח! יופי! תמיד ראיתי את עצמי כ-Pro Choice, פמינסטית וליברלית. אני עם ליאורה, האשה היא אדון לגופה ואף אחד לא צריך לכפות עליה לעבור הריון ולידה וכל מה שכרוך בהם. קרבנות אונס וגילוי עריות, כל מיני סיכונים בריאותיים לאם, סתם פנצ'רים שממש לא מסתדרים. זה רק צבר תאים אמורפי, הוא לא יהפוך לי את החיים.

פלשבק מסאות'-פארק:  אמא של קרטמן מגיעה לועדה להפסקת הריון ומבקשת להפיל. "באיזה שבוע את?" שואלים אותה. "ארבע מאות חמישים ושבע" היא עונה. "הילד יצא ממש מעצבן, אני לא רוצה לשמור אותו יותר". מחשבה שניה – האשה היא אדון לגופה, אבל העובר הוא לא גוף האשה. זה מישהו אחר. למישהו הזה גם יש זכות לחיות.  מתי הוא מקבל את הזכות הזאת? עד כמה האמא צריכה להתפשר על הזכויות שלה כדי לשמור על הזכות שלו? ומי צריך לדאוג שהיא תקבל את ההחלטה הנכונה? מהי בכלל ההחלטה הנכונה? הריון הוא מצב מוזר נורא כשחושבים על זה. לא ברור איך צריכה להתנהל מערכת היחסים בין שני אנשים שמעורבבים זה בזה ואחד מהם לא יכול, מילולית, לחיות בלי השני.

מה שלא מוצא חן בעיני בהצעת החוק הזאת זה שהיא מתעלמת מהשאלות הקשות. ציטוט: "האפשרות להפסיק הריון תינתן (…) לפי רצונה של האישה, תחת יעוץ רפואי, ולא לפי התנאים הנוקשים כיום ". או קי, מתי? גם בחודש תשיעי? עד שבוע 24, כשהעובר יכול בדוחק לשרוד כפג? רק בשליש הראשון? ומה אם בא לי בן וגיליתי בסקירה המוקדמת שזו בת? או בבדיקה גנטית התגלה שיש לו 33% יותר סיכוי להיות מכוער? או אם האסטרולוג שלי אמר שיהיה לי מה-זה קשה לגדל ילד במזל שור? ומה זה אומר בכלל "תחת יעוץ רפואי"?  אני בכוונה מקצינה, כדי להזכיר שאמנם אין שחור ולבן, יש בעיקר ים של אפור, אבל (ושימו לב למוטיב הצבע) צריכים להיות גם קוים אדומים. להגיד "לפי רצונה של האשה" זה פופוליסטי ולא אחראי. "לא לפי התנאים הנוקשים כיום". או קי. לפי אילו כללים? השאלות שכרוכות בהפלה מלאכותית הן כל כך כבדות, כל כל מורכבות, כל כך ראויות לדיון מעמיק.  דף בפייסבוק וטוקבקים? תסלחו לי על ההומור השחור, אבל זה קצת אינפנטילי.

תגובה אחת

פבר' 20 2011

על שיאצו וטמטום

וואי וואי וואי איזה קריזה שחטפתי עכשיו.
הלכתי לקרוא באינטרנט על טאו שיאצו. תמיד ידעתי שהוא קיים אבל לא ממש הבנתי מה הקטע שלו. אתמול, בקורס התמחות בהריון ולידה ברפואה סינית, קיבלתי טעימה מעניינת ורציתי לדעת עוד. גיגול זריז הביא אותי לאתר של צביקה, שאפילו אני שמעתי שמועה שהוא מין סוג של תותח על. ישבתי, קראתי על עקרונות התנועה של השיטה, ואז נתקלתי במשפט הבא:

"מהירות מטוטלת – המהירות הטבעית אשר שומרת ומיצרת אנרגיה היא מהירות המטוטלת. כפי שאנשטיין תאר במשוואתו המפורסמת .E=mc2 זוהי המהירות של עצם אשר מגביר את נפילתו כתוצאה מכוח המשיכה"

ה-צ-י-ל-ו-!!!!!!!!!

איזה גיבוב שטויות חסר תועלת! איזה אוסף לא קוהרנטי של מושגים פופוליסטים! איזו זוועת עולם, למען השם!

הבה נעמיד דברים על דיוקם:

1) המושג הנכון הוא תנועת מטוטלת ולא מהירות מטוטלת. מהירות המטוטלת משתנה כל הזמן, היא אפס בקצוות ומגיעה לשיאה במרכז.
2) משוואתו המפורסמת של אינשטיין עוסקת בהמרה של חומר לאנרגיה וההפך. אין לה קשר לתנועת מטוטלת או לנפילת גופים.
3) מהירותו של עצם נופל כתוצאה מכח המשיכה משתנה בהתאם לזמן שחלף מרגע הנפילה. המשוואה המפורסמת שקשורה לתנועה זו היא דווקא החוק השני של ניוטון, ולפיה הכוח המופעל על הגוף הוא מכפלת מסת הגוף בתאוצה שלו.

ואת כל זה אני אומרת בשליפה, יותר מעשור חלף מהפעם האחרונה שלמדתי פיסיקה (וגם את הקורס הזה עברתי בקושי). אני די בטוחה שכל תלמיד 3 יחידות פיסיקה יתלוש את שערות ראשו בייאוש מול גוש הטמטום הזה. נחמתי היחידה היא ששמואלי, המורה האגדי שלי מהתיכון, כנראה לא יחשף לקטסטרופה הזאת. זה עלול לשבש עליו את דעתו באופן בלתי הפיך.

אז יש כותבים מפגרים בעולם, מה חדש? מה אני מתרגשת? כי הטפשות הזאת מוצגת לעין כל באתר שאמור להיות רציני, כי אנשים שרוצים לדעת מה זה שיאצו יגיעו לאתר הזה ויחשבו שאנחנו חבורת סתומים, או שרלטנים, או שניהם גם יחד. כי אם הפיסיקה  של השיטה היא קשקוש מוחלט, מי יאמין לנו שהעומק הרוחני שלה הוא נכון ואמיתי? או שכל העסק בכלל עובד? אני בקריזה כי בגלל דברים כאלה אנשים צוחקים על רפואה משלימה, ולא מטפלים בעצמם, וסובלים, והעולם לא נהיה מקום יותר טוב. לא פחות.

יש עוד המון דוגמאות כאלה. החל מסתם ניסוחים עילגים , דרך ההצהרה "לבעלי ביטוח חיים: חשוב לדעת כי כל הטיפולים בקליניקה מכוסים על ידי כל חברות הביטוח" (ביטוח חיים מכסה מקרי מוות. הטיפולים בקליניקה יעזרו, מילולית, כמו כוסות רוח למת), וכלה בלהג הפסאודו-פיסיקלי שלעיל.

מטפלים יקרים: אנא! חדל קשקשת ברשת! אל תנסו לדבר בשפות שאתם לא מבינים! תעשו טוב את מה שאתם יודעים. זה מספיק.

מטופלים יקרים: סליחה, באמת, לא התכוונו לזלזל באינטיליגנציה שלכם. אל תתנו לפשלות האלה לקלקל הכל. אנחנו לא שקרנים ולא אימבצילים. רק אנושיים.

אני דווקא אוהבת את נירה רבינוביץ', סתם בא לי תמונה של קקטוס.

תגובה אחת

נוב' 30 2010

אגרסיה אהובתי

בא לי לשבור צלחות. בא לי להפוך רהיטים. בא לי לטרוק דלתות ולבעוט בכל מה שנקרה בדרכי. אני אוכלת את ארוחת הבוקר שלי בזעם. אני משליכה את הנעליים למקומם בכל הכח. זה לא ממש מספק. עוד לילה חצי לבן עבר על כוחותינו. דווקא לילה גרוע במידה רגילה למדי, לא משהו יוצא דופן. פתחנו בשעה רצופה של בכי באדיבות ילדה מס' 2, יללות סמליות מטעם ילדה מס' 1 לקראת סיום, מי זוכר כבר מה היה באמצע.

זה כלום לעומת הלילה ההזוי שהיה לפני שבוע בערך. סדר הדברים מעורפל, אבל היו מעורבים בו האלמנטים הבאים: מסיבת קריוקי אצל השכנים ממול (חייבים להודות, הם היו יחסית בסדר הפעם. בעיקר שלמה ארצי ולא מזרחי כבד, סיימו ב-11 וחצי ולא באחת בלילה, ווליום חזק אך לא מופרך לחלוטין), הגדולה מתעוררת ודורשת ללבוש תחתונים. הקטנה בוכה ארוכות ומוחזרת לישון עם מוצץ. הגדולה מתעוררת ודורשת לחזור לחיתול (לפחות לא הרטיבה). הקטנה בוכה ארוכות ומוחזרת לישון עם ציצי. הגדולה מודיעה שהיא הולכת לסלון ונרדמת על הספה. הגדולה כמעט נופלת מהספה ומוחזרת לישון במיטה. הגדולה מודיעה שהיא הולכת לסלון ונרדמת על השטיח.  והכל משולב בבכיות "אמא'לה, איה, כואב לי" ודרישות משונות (בקבוק, שוקו, קפה) שנענות בסירוב תקיף, וסירובים שנענים ביללות מדגם סירנה. מיותר לציין שדרמה אצל ילדה מס' 1 מעירה את מס' 2 וההפך. שמח! לפחות למדתי להירדם ממש ממש מהר.

אז אין לי כל כך אפיקים קונסטרוקטיביים לפרוק את האגרסיה שהצטברה בלילות כאלה ובימים לא הרבה יותר טובים. פתאום חשבתי שפעם היו לנו הרבה יותר הזדמנויות לשחרר אגרסיות. לחבוט בשטיחים, לעדור בשדה, לשחוט איזה תרנגולת אם ההמצב היה ממש קשה, ואז אפילו למרוט לה את הנוצות. כיף! ואז באה הקידמה ושחררה אותנו מכל המטלות המעיקות האלה, והחליפה אותן במטלות מעיקות חדשות עם תסכולים חדשים אבל בלי שום פתחי אוורור בנויים לשחרר בהם את הכעס. עם כל חומרי הניקוי החדשים אפילו לקרצף סירים לא יוצא לי (שאני אשפשף?). לאן נוליך את כל האנרגיה הזאת? פלא שהיא עושה אותנו חולים? וזה לא שאין מה לעשות (תחשבו לבד מה, אני עצבנית ולא בא לי לחשוב חיובי כרגע), אבל זה דורש זמן פנוי, ולרוב איזשהי הוצאה כספית, וקצת מודעות, וזה אף פעם לא מיידי. צריך להתאמץ ולפנות לזה מקום. ואנחנו מתעצלים ושומרים הכל בבטן או מתפרצים בצורה הרסנית.

או כותבים בבלוג ומקוים לטוב.

תגובה אחת

ספט' 17 2010

מעשה בשלושה אגוזים

לאחרונה יוצא לי לקרוא שוב ושוב את מעשה בשלושה אגוזים (נחשו למי). ופתאום באה לי תובנה פמיניסטית: כל הדמויות בסיפור הם גברים שיודעים להשתמש בכוח הכלכלי שטמון באגוזים כדי להשיג משהו שהם רוצים ממישהו אחר. כל זה נכון עד שהאגוזים מגיעים לידיה של אשה. הנערה היפה נישאת לשר הגדול, שמה את האגוזים בארון ושוכחת מהם. היא לא מרויחה מהאגוזים האלה שום דבר, היא האחרונה להצטרף למשחק הפירמידה הקטן הזה ובעצם יוצאת פראיירית שהתחתנה עם השר עבור אוצר חסר ערך במקום הארמון שהבטיח לה. היא ויתרה על העצמאות הכלכלית שלה מרגע שנישאה. ודאי תגידו "אבל כתוב שהם היו מאושרים מאוד! חיי נישואים טובים וילד מוצלח זה לא דבר בעל ערך?" כן, אבל היא לא קיבלה את זה בתמורה לאגוזים, וזהו ההבדל.  ובואו נדבר גם על הילד, אם כבר הזכרנו אותו. יום אחד הילד מוצא את האגוזים, אוכל אותם בתמימות, ולהורים ששכחו את כל הסיפור כלל לא אכפת. הילד מחק את תיק ההשקעות של אמא שלו ואת הפינה שהיתה רק שלה, והיא אפילו לא זוכרת מה היא איבדה.

מיצי מתחילה להעביר קורס של מחול שבטי וקורס לריקוד בטן גותי (למה זה קשור? תיכף תראו. ובכל מקרה כדאי להכנס ללינקים כדי לראות על איזה ריקוד מדובר). איזה מופת של עוצמה נשית יש בריקוד הזה, שהוא וריאציה מודרנית לריקוד הבטן המסורתי. חשבתי על העוצמה שטמונה בבטן הנשית, להיות בהריון ולייצר ילד, לדעת אינסטינקטיבית איך לקדם את התהליך המורכב של לידה, להאכיל תינוק בלעדית מתוך הגוף שלך, להיות אמא, גם זה מופת של עוצמה נשית. מצד אחד האמהות והריקוד הם שני ביטויים לאותה נשיות. מצד שני הם שני קצוות של הסקאלה. בקצה אחד הכח שבעצמאות, בקצה השני הכח שבכניעה מוחלטת. בריקוד אני שולטת בגוף שלי. באמהות אני משועבדת לתהליכים גופניים שקורים מעצמם. בריקוד אני אדון לעצמי, באמהות אני מתנהלת סביב הצרכים של מישהו אחר. אם אני מתמסרת לכל מה שהבטן שלי יודעת לעשות ועושה ילד, פתאום אני כבר לא יכולה ללכת לרקוד מתי ואיך שבא לי. (ובסינית: כשהיאנג מגיע לשיא, הוא מתהפך ונהיה יין).

אני מקנאה. אני רוצה לחזור לשלוט בחיים שלי. נמאס לי לקבל פקודות מילדה בת שנתיים. (ועוד מילה בסינית: זאת המחשה מאוד ברורה ליחסים הסבוכים בין דם וצ'י. שנאמר: "הצ'י הוא המפקד של הדם, הדם הוא האמא של הצ'י"). אני מוכנה להסתפק בינתיים בלשלוט בגוף שלי. בחלק הארי של שלוש השנים האחרונות הייתי צריכה לחלוק אותו עם מישהו אחר. הריון, הנקה, הפסקה קצרה ושוב הריון והנקה, והסוף עוד לא כל כך קרוב. אז אני מתעקשת למצוא לי פינות משלי. לחזור לגזרה, לחזור לכושר, להתחיל לעבוד מחוץ לבית. אני לא אשכח את האגוזים שלי בארון.

(ובסינית? כשהיין מגיע לשיא הוא מתהפך ונהיה יאנג? ברגעים שאני כולי עם הילדות ולא חושבת על דברים אחרים שאני רוצה לעשות, יש לי יותר כח, יותר סיפוק, יותר תחושת הישג. הכח הזה ישאר איתי).

2 תגובות

ספט' 10 2010

סיפור לידה 2

מאת: נושאים: אמהות,כללי

הבטחתי לעצמי לכתוב את סיפור הלידה של נגה לפני המפגש של מרכז לידה. המפגש יהיה ביום רביעי, וממש ברגע האחרון הצלחתי. הנהו לפניכם:

קשה לי להתחיל לכתוב את סיפור הלידה של נגה.
אני אמורה להגיד שהיתה לידה קצרה, רק שעתיים בחדר לידה, אבל היא נמשכה המון זמן. 48 שעות של צירים לא חזקים ולא סדירים אבל בהחלט מציקים. שלוש פעמים שהזעקנו את אמא של רון לשמור על אביגיל. פעמיים נסענו לתל השומר וחזרנו בבושת פנים: פעם אחת כי הדופק לא מצא חן בעיני הרופאה בקופת חולים (איריס ממרכז לידה הרגיעה אותנו כבר בדרך שזה כנראה לא אומר כלום, ואכן הכל היה בסדר), פעם שניה אחרי לילה ללא שינה שבטח משהו התקדם כבר אבל עדיין רק 2.5 ס"מ בבדיקה (אופירה אמרה שלא נראה לה שאני בלידה, אבל אני התעקשתי. הייתי צריכה ללכת לישון עם כוס יין ולחכות). אפילו הספקתי לקרוא לחברה שתעשה לי שיאצו-זירוז, ולצאת לצעוד במרץ – צירים סדירים בהליכה, נעלמים בישיבה.

אני כמעט אומרת שהיתה לידה קשה, אבל היא בעצם התקדמה חלק לגמרי, בלי שום סיבוכים והתערבויות. טיה המילדת היתה רגועה ואני ידעתי שהכל בסדר. כנראה המילה הכי מדויקת היא מה שטיה אמרה – לידה אינטנסיבית. ביום שישי הלכתי לישון בשמונה עם כוס יין, ומרגע שהתעוררתי בעשר עם צירים הכל התקדם נורא מהר. רון מעיר את טיה הכוננת בטלפון והיא אומרת "טוב, תבואו". אני מתישבת במושב האחורי של האוטו הפעם, סימן שזה כנראה באמת זה. 5 ס"מ בבדיקה, ובחצות נכנסים למרכז לידה. מנסה למצוא לי תנוחה טובה במים אבל שום דבר לא נוח, ברגע שאני מתמקמת בא עוד ציר ואני צריכה לחפש מחדש את הזוית הנכונה שתקל עלי. אין זמן להרפות בין צירים, אין זמן להורמונים לערפל את ההכרה. מוותרת על המים ועוברת לעמידת שש על המיטה או להשען על השיש בעמידה. פעם אחת אני פשוט צונחת על המיטה אחרי ציר ("כמו כלבה" טיה אומרת "במובן החיובי") אבל נורא קשה לקום לציר הבא. אני מוותרת על נסיונות לנוח. אני חושבת על הקטנה שנלחצת שם בפנים ואומרת לה שאנחנו נעבור את זה יחד.

אחרי שעה בערך הרגליים שלי פתאום רטובות. כנראה שירדו המים. הצירים נהיים יותר חזקים ואני כבר ממש צועקת, בעיקר בשביל להתבטא, להוציא את הכאב החוצה. הכאב הוא גם בגב וגם בבטן, ואני לא מצליחה להקל על שניהם בו זמנית, זזה קדימה ואחורה עם האגן. אני שומעת את טיה מרחוק מתפעלת מהצפיפות של הצירים. המגבות הרטובות במיקרוגל לא מספיקות להתחמם בין ציר לציר. אני כל הזמן צמאה. אני מתחילה לפחד מהציר הבא. אני לא חושבת שאני יכולה להתמודד עם עוד אחד, ואז בא עוד אחד ואני צועקת ומתפתלת והוא עובר. אני יודעת שצריך להרפות, אבל ממש רוצה להתכווץ. "כמה עוד יש?" אני שואלת את טיה, כנראה לא הרבה. פתאום ציר קשה במיוחד ואני מרגישה שמשהו נפתח איפשהו בפנים. מה קרה? טיה טוענת שאני פשוט יולדת.

לעבור לכיסא לידה? טיה מכינה אותו אבל אני לא מסוגלת לעבור לכריעה או לאיזשהי תנוחה זקופה. משהו מושך כל כך חזק למטה שאני חייבת להשאר בעמידת שש אחרת הכל יצא מכלל שליטה. מותר לדחוף. טיה חושבת שהיא תקבל את הלידה בלי כפפות, אבל יש לה עוד זמן להתכונן. בערך עשר דקות אני דוחפת וצועקת, חצי נשענת על הכדור, נותנת את כל הכח שיש לי רק שתצא כבר, הקטנה. רואים את הסוף. מחכה לתחושת המתיחה של הראש היוצא. הראש יוצא, אבל עדיין אין הקלה, למה? עוד ציר אחד ואני שומעת בלופ גדול ורטוב והיא כולה בחוץ. שתי שניות של שקט, שיעול קטן והיא מתחילה לבכות. אני מתחילה לצחוק. זה נגמר, הכאב הלך, הילדה בחוץ. אני מתישבת במיטה ומחזיקה אותה קרוב. היא בדיוק במקום הנכון והריח שלה כל כך טוב ומשכר. לא רואה שום דבר סביבי. שלום ילדה שלי, הנה אנחנו יחד.

תגובה אחת

« הקודם - הבא »



עיצוב - StudioMooza