אכן, פורים נגמר מזמן, אבל רק אתמול היתה העדלאידע בכפר חיים, שנדחתה בגלל הגשם בשבוע שעבר. אנחנו סתם באנו לביקור שגרתי של שבת אצל ההורים כשלפתע שמענו את המוסיקה ברחובות (בקרוב יהיה לרחובות גם שם! ומדרכות! כפרנו הקט מצטרף לציויליזציה!), אז ארזנו את הילדה בעגלה שלה והלכנו לראות.
אז היו מוסיקה, ותחפושות, ועגלות מקושטות רתומות לטרקטורים שרואות אור שמש רק פעמיים בשנה (פורים ושבועות), ושמייח, ואביגייל מאוד נהנתה, ידה ידה ידה. הקטע שאני רוצה לדבר עליו הוא שנתקלתי פתאום בחצי מבנות הכיתה שלי על טפן. אחת שהפכה להיות העתק של אמא שלה, אחת שלא השתנתה במילימטר מגיל 15 בערך, וכולן עדיין שם, בערבות הכפר, כאילו שום דבר לא השתנה. כן, אני יודעת שזה לא אומר כלום. אנשים מכל מקום מתים לגור בכפר, אז אם יש הזדמנות להשאר כבן ממשיך או כל קומבינה אחרת אז למה לא, ואפילו אחי היקר בנה שם את ביתו ומגדל את ילדיו עם שאר נצרי שושלות המייסדים המפוארות (והם נוטרים את אותן טינות ורבים את אותם ריבים בעקביות כבר ארבעה דורות). אבל לי תמיד נראה שחלק מתהליך ההתבגרות כולל גם איזשהי התרחקות במרחב. אני צריכה ספייס. אני רוצה לבחור את הקהילה שאני שייכת אליה. ובעיקר אני מתבלבלת לפגוש אנשים שלא ראיתי 15 שנה ושהיחסים הכי משמעותיים שהיו לי איתם הסתיימו עוד בבי"ס יסודי (ולא היו מי יודע מה גם אז). איכשהו יש לי חלק במח שמצפה שהבנות האלה ישארו בנות 12 לנצח ומסרב לקבל את זה שיכול להיות שגם הן עברו עוד כל מיני שלבים ותהליכים בחיים.
ובנימה אחרת לגמרי, מסתבר שאם תחפשו "כפר חיים" בגוגל אני אהיה במקום הרביעי! והפוסט הזה בטח יעלה את הדירוג. אז זו אולי נקמתם המתוקה של החנונים, אולי חייתי בשולי הביצה כשגרתי בכפר, אבל אני זאת שאעצב את הייצוג האינטרנטי שלו!

הבה נודה על האמת: מאז שחזרתי מסין אני מתפקדת כסוג של רביכה. בשבוע הראשון עוד היה לי ג'ט לג להתגבר עליו, ומאז אני רק שופעת תירוצים. הפתיחה המחודשת של הקליניקה התנהלה בעצלתיים. להרים טלפונים? בבוקר אנשים עובדים, בערב כבר אין לי כח. לתכנן את האתר החדש? ממילא אף אחד לא בוחר מטפל באינטרנט (או שכן?). להדפיס כרטיסי ביקור? איך אני אבחר לאיזה בית דפוס ללכת? התירוץ החביב עלי (שטוב ממש לכל דבר) הוא שחורף עכשיו, וזה לא הזמן להתחלות חדשות. הכל עוד רדום ורוחש רק מתחת לפני השטח, באביב יהיה יותר קל לפרוץ החוצה וממש לעשות דברים. בסוף איכשהו הצלחתי לא להתבטל כ-ל הזמן והתקדמתי לאיטי.
ועכשיו מתחילים לבוא מטופלים וזה נורא כיף. זאת אומרת, ברור, הרי בשביל זה הגעתי למקצוע, לא? כן, אבל אחרי הפסקה של כמה חודשים כמעט שכחתי את ההרגשה. איך אני יוצאת מטיפול מלאת מרץ, ואופטימיות, ובטחון, ושמחה על המזל שנפל בחלקי לעסוק בתחום שאני כל כך אוהבת. לשבת עם הפרופסורים החכמים בסין זה מגניב, ומרתק, ומלמד המון, אבל אין שם את הלחלוחית של להיות באמת מטפל. שנים ישבתי והקשבתי וחשבתי. עכשיו אני רוצה לעבוד!
הפרויקטים הגדולים יצטרכו לחכות עוד כמה חודשים. בינתיים יש מאמרים לכתוב, וספרים לקרוא, שלא לדבר על יחסי ציבור. אבל רק תנו לי להראות לכם מה אני יודעת לעשות, ואני באמת אפרח

לכו לראות את אואטאר. כן, בתלת מימד. זה לא רק אני שיש לה בעל שהוא מומחה 3D עולמי וחייב לראות טכנולוגיות חדשות. זה באמת באמת מגניב. מה שמדהים במיוחד הוא שרק שעה בערך לתוך הסרט פתאום אמרתי לעצמי – הי, האנשים הכחולים הרזים האלה, זה לא יכול להיות איפור על שחקנים. הכל ממוחשב, ועדיין נראה ממש ממש חי (במיוחד נייטירי שצריכה לקבל אוסקר). לכו לראות את אואטאר, וגם אתם תרצו זנב כחול וצמה עם חיבור ישיר לצ'י החי והרוטט של העולם.

(אולי בגלל זה סין מורידה אותו מהמסכים)

קיבלתי מתנה את הספר "היי המורה הראשון של ילדך". זו הפעם הראשונה שאני קוראת משהו מסודר על התורה האנתרופוסופית, עד עכשיו ניזונתי בעיקר משמועות וסיפורים מזדמנים. אם הייתי בהריון ראשון כנראה הייתי קוראת בשקיקה כל מילה. מאחר והילדה שלי כבר קרובה לשנה וחצי ויש לי קצת ניסיון, הרשיתי לעצמי לקרוא ברפרוף, בעיקר את הפרק על השנה הראשונה.

המסר הכללי שקיבלתי הוא ששנות הילדות המוקדמת הם מין תקופת חלום, מעבר בין החיים השמימייים (אמורפיים, רוחניים, חושיים) של העובר לבין החיים הארציים (מובנים, מציאותיים, מושגיים) של הילד הבוגר והמבוגר. שאסור להעיר את הילד מהחלום הזה מוקדם מדי, לא למשוך אותו  בכח לאדמה אלא לתת לו לנחות ברכות בקצב שלו. הדוגמא הכי מפורסמת היא בובות וצעצועים ברוח האנתרופוסופיה שעשויים מחומרים טבעיים ("מהדהדים" אל רוחו של הילד) ולעולם לא יהיו ריאליסטיים כדי לתת מקום לדמיון – להמציא שימושים מקוריים לצעצוע, להשליך רגשות שונים על הבובה. במיוחד אהבתי את התובנה שילדים כל כך אוהבים לשחק בבוץ כי הם יכולים ליצור בו במקסימום חופשיות וכך להתחבר בעדינות לאדמה. זה גם יפה, וגם מתחבר לי לראיה הסינית: שמיים מוקדמים מול שמיים מאוחרים, פאזת העץ של הילדות והניתוק ההדרגתי של ה-HUN מה-SHEN הקולקטיבי… אני אכתוב על זה מאמר יום אחד. כשאני אקרא שוב את הספר כמו שצריך.

ועדיין יש דברים שנראו לי מוזרים. בעיקר האידאליזציה המופרזת (לטעמי) של הילדות, הכל נשמע עטוף בצמר גפן אורירי ומתוק שלא כל כך מתחבר אפילו להורים חצי אלטרנטיביים כמונו. למשל כמה וכמה עמודים על "כיצד לצייר בצבעי מיים על נייר רטוב עם פעוטות" והחוויות הרוחניות הטמונות בכך. השלתי מעצמי כמה וכמה שכבות של ציניות בשנים האחרונות אבל זה יותר מדי בשבילי. אה, ואין מצב שאני אכסה את מיטת התינוק בבדי משי בגוונים של ורוד וכחול כד לרכך את איכות האור שמגיעה אליו.

ובתוך האוירה הזו מצאנו את עצמנו בקיצוניות השניה. הלכנו לפיקולוניה,מין משחקיה פה בהרצליה. אני לא יכולה לתאר לעצמי משהו רחוק יותר מרוח האנתרופוסופיה. הרעיון במקום הזה הוא לתת לילדים לשחק "כמו גדולים", ופינות המשחק הן לפי נושאים – סופרמרקט עם עגלות ואריזות אמיתיות, טיפת חלב (לא בבית סיפרנו), משטרה, בנק, מכון יופי (בו יכולות הקטנטנות לדדות על נעלי עקב, אבוי לפמיניזם וליציבה), מכבי אש, אפילו מכוניות קטנות להסתובב בהן… והכל מאוד מאוד ריאליסטי. מה שנקרא, להשליך את הילד לעולם המבוגרים ולא להשאיר (כמעט) שום מקום לדמיון. שלא לדבר עם הרעש הנורא של שעת אחר צהריים עמוסה. לזכות המקום יאמר שהילדים נראו מאוד נהנים, ואלמלא הייתי רגישה כל כך לרעש (ומושפעת מהספר…) ייתכן שגם אני הייתי נהנית, אבל נדמה לי שגם לאביגיל זה היה עמוס מדי.

הרבה חומר למחשבה. הרבה רעיונות חדשים (וישנים) שצריך לתת ללב ולאינטואיציה לבחור מה מהם נכון למשפחה שלנו. להשלמת התמונה, קיבלנו משלוח מהחנות האורגנית, ובחשבון הסתתרה הפנינה הזו:

איזה כיף בהרדוף, אפילו לתפוחי אדמה מותר לשחק בבוץ!

אז אנחנו בדיוק שבוע בבית. כמו שאומרים, מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור. המיטה בדיוק ברכות הנכונה (לא עוד מזרני אבן או קרשים בפינה של המיטה). השיש במטבח לא מתוכנן לגמדים. ארון שלם מלא בגדים, מבחר של יותר משני זוגות מכנסיים! לא עוד לחם ספוגי של ה-Ren Ren, לא עוד נייר טואלט שלא נחתך לפי הקוים, לא עוד טחינה בטעם חמאת בוטנים, לא עוד מסע מפרך למטרו כדי להשיג פסטו. לעגבניות יש טעם. לא חייבים לאכול כל יום אורז. שלא לדבר על מזג האויר. אור! שמש! השמיים בצבע כחול עמוק אמיתי, לא אפור-כחלכחל בימים טובים. שמש זה שמש, גשם זה גשם, ירוק זה ירוק. וחורף זה לא חורף, אפשר ללבוש שתי שכבות ולצאת לשמש החורפית, בלי להתעטף ולאטום כל פרצה מפני הקור הלח, בלי לאבד חום חיוני דרך סוליות הנעליים. פשוט נעים להיות בחוץ, בלי מאבק באיתני הטבע. נוסעים לבקר את ההורים, האחים, האחיינים. בכל מקום מחכים לאביגיל בני דודים שמחים וצוהלים, ילדים שיודעים לשחק ולצחוק ולהשתולל ולא חוטפים פליק על כל ציוץ שלא במקום. לצאת לטייל ברחוב בלי שאף אחד יורק מיני ג'יפה על הרצפה, או מצביע על אביגיל כמו קוף בקרקס, או שולח ידיים למשש שהיא לבושה מספיק טוב או (למתקדמים שיודעים אנגלית) שואל אם התלתלים שלה אמיתיים. אפשר לדבר עם המוכרים בחנות ולא רק לנופף בידיים עם הרבה כוונה. אפשר להזמין בכל מקום הפוך על סויה. אפשר בכלל לשתות את הקפה שמזמינים, לא כמו הדבר החום והדלוח שיש בסטרבאקס. ואם כבר גלשנו חזרה לעיניני אוכל, אז יש דבר אחד שאני מתגעגעת אליו, וזה לשבת לארוחת צהריים במסעדה הקבועה מול השער האחורי של האוניברסיטה (להלן מסעדת הבית) עם החבר'ה של הסמינר, להזמין מספר רנדומלי של מנות לשולחן (איכשהו תמיד מחסלים הכל) ולהלעיט את אביגיל עם צ'ופסטיקס (עוף בבוטנים היה להיט). מצד שני, ארוחות צהריים של יום שישי אצל אמא של רון לוקחות בהליכה. אין כמו בבית.

(ורון מוסיף: "כן, היה כיף בסין!")

אז היה לי היום בוקר מעולה במחלקה של הסכרת, ואפילו השמש זורחת ומחממת לי את המרפסת. זה זמן מעולה לתעד כמה מהדברים היותר טובים שקורים בצ'נגדו. לא צריך רק לקטר כל היום.

יש את הבוקר, שלא משנה כמה הוא ערפילי יש בו משהו אופטימי. אני אוהבת לצאת בבוקר ללימודים ולראות את כל הסינים הולכים יחד איתי לעבודה ולבי"ס. הורים עם ילדים, ברגל, באופניים, על קטנועים חשמליים. עטופים במעילים וצעיפים, כולם מנסים לדרוס את כולם במעברי החציה, כולם עוצרים לאכול ארוחת בוקר על הדרך. ומה מוכרים בדוכני הבוקר של צ'נגדו? יש משהו שנראה כמו סמבוסק ויכול להיות ממולא בכל מיני דברים החל מסוכר וכלה במשהו שחשוד כבשר. לי יש את הבחור הקבוע שאני קונה אצלו לפעמים ובשאר הימים סתם אומרת לו בוקר טוב. יש אומלטים טריים מהווק, בצקים בצורות משונות מטוגנים בשמן עמוק, דים-סאמים (הידועים בכינויים באו-צה) מכל מיני סוגים. יש תירס חם שבא תמיד באותו דוכן יחד עם ביצים קשות חומות ומלוחות. את כל זה אפשר להוריד עם כוס פלסטיק של חלב סויה חם. החתומה מטה לא מסוגלת להכיל יותר מסמבוסק מתוק ואולי חלב סויה אחד בשעה כה מוקדמת של הבוקר, אבל זה תמיד כיף לראות. בצהריים מוציאים גם את הערמונים על גחלים, ובטטות מתוקות לפי משקל שאפויות בחבית. בערב אומרים שהרחובות מוצפים בדוכני שיפודים חריפים של ירקות ובשר. אנחנו לרוב מתכוננים לשינה בשעות האלה…

והם גם יודעים לעצב גנים , הסינים האלה. אתמול הלכתי לטייל עם אביגיל בפארק. בד"כ אני רואה בעיקר את המדרכות, כי צריך לשמר עליה כשהיא מתרוצצת בכל פינה, אבל הפעם היא נרדמה, ואני יכולתי לשבת חצי שעה בפינה של אחד מבתי התה הפתוחים, ממול לאגם, מצד אחד גשר עגול, מצד שני אי סלעים קטן עם חצי פגודה מציצה בין העצים. והמיים קצת פכפכו והיה פשוט יפה. פריים אחד שנותן שקט ואויר לנשמה.

ואביגיל נורא נהנית פה. אני לא יודעת איך היא תחזור לארץ ותרד ממרום מעמדה כמלכת אנגליה, עם כל המעריצים. היא מנופפת לכל אחד ברחוב, פועה "באו, באו" כשהיא רעבה (ע"ע באו-צה לעיל), כל טיול ברחוב הוא מסע מרתק של צלילים וצבעים (חלקם צלילי מוחטות המוטחות למדרכה וצבעי ביוב הצף על פני הנהר, אבל מילא), הרבה יותר מסעיר מעוד סיבוב בסוקולוב פינת פינסקר. וטיולים לבודהא הענק ולראות פנדות מכרסמות במבוק, וסתם להדהם כל פעם מחדש מהגודל של העיר הזאת. עוד רחוב ועוד רחוב, ועוד חמש-שש חנויות סוודרים שנראות כמעט אותו דבר, וזה פשוט נמשך ונמשך לעוד רחוב ועוד שכונה, ומצטבר לעיר של 14 מיליון איש.

כל כמה ימים אני מגלה עוד שכבת הלם-סין שצלחתי, ומרגישה קצת יותר מאוקלמת. שזה מפתיע, כי אנחנו כבר קצת יותר חודש פה. בימים כאלה אני לא זוכרת למה נדמה לי שהכל כל כך קשה. לאט לאט אני לומדת להינות. כנראה שעד שנתרגל ממש כבר נצטרך לחזור. תאורטית עוד 4 שבועות ללימודים ואז נראה. המלצות לאי תאילנדי מפנק אך לא יקר מדי יתקבלו בברכה.

כתושבת ארץ מזרח תיכונית שמשית ומוארת, לא הייתי מודעת בכלל למזג אויר כמו של צ'נגדו. בטח, ראיתי ערפל בחיי, הייתי במקומות קרים מדי פעם, אבל לא גרתי בקור וערפל, וזה שונה. בשנה א' של רפואה סינית לומדים על האקלימים השונים (חום, קור,לחות, יובש…), ועל הקשר שלהם לאיברים הפנימיים והרגשות. זה לא הכין אותי לעוצמה בה מזג האויר פה משתלט לי על מצב הרוח.

בבסיס האקלים המקומי של צ'נגדו יש המון סוגים שונים של ערפל. החל בערפילים בינוניים שמתפזרים לכדי ערפילים קלים אחרי הצהריים, וכלה בערפל כבד עד כדי כך שאי אפשר לראות את הבנין ממול. זה אפור. זה מדכא. אם לא השעונה המעוררת הקטנה שלי לא הייתי קמה בבוקר בימים כאלה. ואם כבר מדברים עליה, אלוהים יודע מה ביקום אומר לה ש-6 וחצי זה בוקר. חושך מוחלט בחוץ. רק לקראת 7 אפשר לנסות לראות איזה סוג של ערפל יש היום. הערפל מכביד, הוא נכנס לראש ומאט את המחשבות, הוא הופך כל דבר למרק דביק של בעסה וחוסר חשק. ואז בשיא הערפל מתחיל לרדת גשם, וכל הלחות שיושבת באויר נופלת במין זרזיף חלוש ולאה על העיר האפורה, ופתאום יש יום או יומיים שרואים את השמש זורחת בבוקר, ויש פיסות של שמיים כחולים, ויש צבע לעולם, ויש טעם לחיים, ואני משתדלת להסתכל למעלה ולראות כמה כחול שרק אפשר. מהר לפני שייגמר.

ואז הגיע שבוע של קור. בחורף שעבר בארץ אפילו לא לבשתי מעיל. שכחתי את כמה אני שונאת קור. לא הקור האירופאי הנחמד כשבאים לחופשה מאוגוסט ישראלי ופתאום אפשר לנשום לרווחה. קור מציק, קור שחודר דרך החלונות הפתוחים של ביה"ח ואיש לא מנסה להביס אותו באמצעי חימום, גם כשיש מזגן או תנור. לקח לי כמה ימים להבין כמה חכמים הסינים שהם לא מורידים את המעיל שלהם לעולם, גם לא במקומות סגורים. חבל לאבד חום. הבנתי גם את האובססיה המקומית לפיג'מות עבות ומרופדות. לרוב האנשים אין חימום בבית. אז אני לובשת גטקעס, גרביים רגילות ועליהן גרבי סקי, גופיה קצרה, גופיה ארוכה, סוודר דק, סוודר עבה, מעיל כפפות צעיף וכובע, ויוצאת החוצה. ההליכה לבי"ח עוברת בשלום, אני עוד מתודלקת בחום מהבית. 3 שעות אח"כ אני מתחילה לאבד תחושה בקצות האצבעות ולחלום על תאילנד. הקור תופס מקום ראשון בסדר העדיפויות. הוא הדבר הכי בוער (אה! בוער!) שצריך לטפל בו. הוא מכווץ את הגוף ומכווץ את המחשבות ("איך להתחמם???"), והוא מעורר תחושה של פחד. פחד לקפוא. השמועה אומרת שזקני צ'נגדו לא זוכרים קור כזה.

ויש עוד דבר, שהוא לא בדיוק מזג אויר אבל דומה. העיר. ממרום ביתי בקומה ה-27 יש רק גורדי שחקים מאופק עד אופק. אין שום תחושה של איפה העיר הזאת בכלל נמצאת, שום אוריינטציה. אין הר, אין ים, יש כמה תעלות מיים בעיר אבל הן אפילו לא זורמות לשום כוון, רק עומדות ירקרקות ומעלות חיפוי שמנוני (חה, חה). יש הרבה פארקים, אפילו יפים, אבל הם מגודרים ומרוצפים ומתורבתים להפליא. והניתוק הזה מהאדמה גם הוא מקשה על בריאותי הנפשית. אתמול יצאנו מהעיר לבודהא הענק בלשאן. הדרך הלוך התנהלה בתוך ענן, אבל כשהגענו כבר זרחה השמש על ראשינו הקפואים. שמש! ועצים! ואדמה אדומה! ושבילים קטנים ומתפתלים בתוך צמחיה עבותה! ממול נשקפים גורדי השחקים של לשאן, אבל לא חייבים להסתכל עליהם. אפשר לשוטט בין מקדשים קטנים ולנשום את היופי והאור והירוק.

אני מכורה לשמש ולחום. אולי כל הפלפל החריף שהם שמים פה באוכל הוא כדי לפזר את הערפל החונק הזה. בשבילי כרטיס טיסה הביתה יעשה את העבודה.

שישה דברים שרק סינים יכולים לעשות:

• לנסוע ברמזור אדום בלי למצמץ. גם לנסוע בריקשה נגד כוון התנועה בנתיב של מכוניות, להאיץ למראה הולך רגל במעבר חציה וכיוצא בזה עבירות תנועה מענינות.
• לבנות גן משחקים לילדים, דווקא נחמד, בדיוק בין פחי האשפה לצינורות האוורור של חניון תת קרקעי.
• לדרוש מאביגיל להפסיק את משחקה העליז כדי לעשות פוזה ולהצטלם איתם. שלא לדבר על כל מיני חצופים שפשוט שמנסים להרים אותה בלי בושה (תאמינו לי שהעמדתי אותם על מקומם).
• אני יודעת שכולם כבר בטח שמעו על זה, אבל הקטע של תינוקות שמסתובבים עם חור במכנסיים במקום חיתול הוא זעזוע בפני עצמו.
• לאכול קדירות מבעבעות של פלפלים חריפים.
• לעבור בדיקה וגינלית בנוכחות רופא, 5 מתמחים, עוד כמה אנשים שלא ברור מה תפקידם ועם דלת פתוחה, תוך כדי פטפוט עליז עם כמה מלוות.

בין לבין גילויים מרשימים אלה עבר עלינו שבוע די נחמד. קצת לימודים, קצת טיולים, אביגיל טפו-טפו-טפו. בינתיים אפשר לראות תמונות לא הכי מעודכנות וגם לקרוא עוד באתר של רון.