אפר' 18 2010
דאו ועגבניות
שני דברים שגרמו לי להתרגש בסוף השבוע הזה: הפוסט של שחר על הפסיפלורות שלה, וסדנאת גידול ירקות בבית של מתן הגנן.
רצף אסוציאציות חופשי: גדילה איטית, תהליכים שלוקחים זמן, תהליכים של ניסוי וטעיה, מותר לטעות, מותר לנסות, לא צריך שהכל יהיה מושלם מהרגע הראשון, להתקדם בקצב (האיטי) והנכון, להסתנכרן (יותר) עם הטבע, "פשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע".
אז אנחנו הולכים לגדל ירקות על הגג. לא עוד מסעות למשתלה וחזרה ממנה עם ערימת צמחי נוי שיקמלו לאיטם בשמש הדרומית הקופחת ובהרגלי ההשקיה הרנדומליים שלנו. גם לא הקמה מיידית של גינת ירק עם שתילי ענק מחמישים סוגים. מתחילים בקטן. לומדים את השטח לאט. אולי עגבניות. כמה צמחי תבלין קשוחים. לערבב קצת אדמה. היום מורידים את הפרגולה המכוערת והכל יהיה יותר פתוח ומאוורר.
אני מזמינה את דוברי הסינית שבקהל להרהר קצת בדאו. יש אימרה בפילוסופיה הסינית/דאואיסטית: "הדאו שניתן לדבר עליו אינו הדאו האמיתי". אז אני לא אנסה לדבר על הדאו, במיוחד כשאני בקושי מצליחה להסביר למה גידול עגבניות הוא (גם) חויה רוחנית. ואם אי אפשר לדבר על הדאו אז אולי אפשר לכתוב עליו שיר:
האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם
ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם
או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן
ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב
ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות
בדרכים שסמרו מאימה ומדם
וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחת האדם