תמונה ראשונה: בגיל 17 הלכתי ליום פתוח של מדיסין נהרדעה, ביה"ס הישראלי לשיאצו. אני לא זוכרת למה חשבתי ששיאצו מעניין אותי. אני לא זוכרת מי הרצה ואיזה אנשים היו שם. אני לא זוכרת למה לא נרשמתי בסוף. מה שנחרט בזכרוני הוא המשפט "לב של שיאצו הוא לב של אמא". זה, ושהעבירו תרגיל מגע וכל הגוף שלי כאב מרוב סטרס.

תמונה שניה: חלף עשור. עברתי כל מיני גלגולים. הגעתי למדיסין ר"ג. מי  שנרשמו ללימודים ב-95' הפכו להיות המורים שלי. שלוש שנים למדתי שצריך לדעת להרגיש את הצ'י, להקשיב לאינטואיציה. שמעתי ולא הבנתי. הבנתי ולא הפנמתי. נצמדתי לשכל, להסברים, לרציונליות.

תמונה שלישית: כמעט שנה שאני עובדת בקופת חולים. שיאצו אינטנסיבי, שש שעות ביום, יומיים בשבוע, שמונה מטופלים במשמרת. נוגעת באנשים ונוגעת ונוגעת ונוגעת. בלי להפסיק כשמתעייפים ובלי להוריד הילוך כשלא מתחשק. לעבוד גם כשלא בטוחים, לעבוד גם כשלא מבינים. ללמוד להרפות, לוותר, לסמוך על הבטן. פשוט להיות שם ולהתמסר למגע. לגלות שלתת טיפול זה גם לקבל טיפול. המגע הוא דו כווני, המגע מרפא את כל מי שמעורב בו. פתאום אני רואה שהשתניתי. השערים נפתחים, החומה מתרככת, הגבולות מיטשטשים. מאיפה זה בא לי פתאום, בגיל שלושים ושלוש? אהבה חדשה. לעצמי. לעולם.

גבירותי ורבותי, הריני גאה להציג בפניכם את דף הבית החדש שלי! קוראי הבלוג שיסתכלו מסביב יגלו עיצוב חדש, ותחת הלינק "דף הבית" ימצאו את האתר המלא של הקליניקה. בהזדמנות חגיגית זו אני רוצה גם לומר כמה תודות:

קודם כל תודה לרון, שהוא לא רק הבעל המושלם אלא גם תותח אינטרנט מן המדרגה הראשונה. כל הצד הטכני של האתר מונח על כתפיו החסונות (למרות שגם אני יודעת לערוך איזה PHP פה ושם). שלא לדבר על ההערות, העצות, התמיכה והעידוד.
תודה לטושה על העיצוב הנהדר, על הסבלנות האינסופית לשינויים קטנוניים, ועל היכולת להבין בכלל מה אני רוצה.
תודה לנחלת בנימין, הקפה השכונתי שלי, שבו ישבתי וכתבתי. אני חושבת שזו תחילתה של ידידות מופלאה בין הלפטופ והקפה של הבוקר.
תודה לכל המורים שהיו לי במשך השנים. מסתבר שהפנמתי לפחות חלק ממה שאמרתם, ויש לי מושג מה אני עושה.
תודה למטופלים שמרשים לי לשאול ולגעת (ואפילו לדקור) ומראים לי שוב ושוב שהתיאוריות היפות באמת מביאות תוצאות בשטח.
תודה לכל מי שעזר לי, גם בלי לדעת, לצאת מהסטגנציה ולהתחיל לזוז.

אז זהו. הכל כתוב. הכל בחוץ. הפיצו את הבשורה! תגובות, שאלות, הערות (ואיחולים) יתקבלו בברכה…

רעידת אדמה ביפן. אדמה זה דבר שאמור להיות יציב. מתוך היציבות של האדמה אנחנו יכולים לחיות ולצמוח. אדמה היא הציר הקבוע שסביבו קורית התנועה. כשהאדמה רועדת הכל מתערער יחד איתה. גם הבסיס האדמתי ששוכן בתוכנו. מה עושה ארץ שהאדמה שלה רועדת באופן כמעט יומיומי? יפן בעצם סובלת מ"חולשת אדמה" כרונית. והתרבות היפנית מנסה לפצות על החולשה הזאת, בכל מיני דרכים. למשל טקסים, הרבה טקסים, האדמה אוהבת שגרה והקפדה על הפרטים הקטנים. שמרנות, מסורת, נאמנות ארוכת שנים לאותו מקום עבודה. שינה על מזרן טאטאמי, על הרצפה. שיאצו – על מזרן, עם יד אם מקרקעת, עם מגע יציב וחיבור לאדמה. סומו – האדרה של הבשר ומאסת הגוף, מאבק על יציבות והשארות במקום. הרבה מוקסה ברפואה יפנית – אש מחזקת אדמה. אני לא מומחית ליפן, בטח יש עוד. שיהיו לי בריאים היפנים, העוצמה הפנימית שלהם תשקם את האדמה השבורה.

וואי וואי וואי איזה קריזה שחטפתי עכשיו.
הלכתי לקרוא באינטרנט על טאו שיאצו. תמיד ידעתי שהוא קיים אבל לא ממש הבנתי מה הקטע שלו. אתמול, בקורס התמחות בהריון ולידה ברפואה סינית, קיבלתי טעימה מעניינת ורציתי לדעת עוד. גיגול זריז הביא אותי לאתר של צביקה, שאפילו אני שמעתי שמועה שהוא מין סוג של תותח על. ישבתי, קראתי על עקרונות התנועה של השיטה, ואז נתקלתי במשפט הבא:

"מהירות מטוטלת – המהירות הטבעית אשר שומרת ומיצרת אנרגיה היא מהירות המטוטלת. כפי שאנשטיין תאר במשוואתו המפורסמת .E=mc2 זוהי המהירות של עצם אשר מגביר את נפילתו כתוצאה מכוח המשיכה"

ה-צ-י-ל-ו-!!!!!!!!!

איזה גיבוב שטויות חסר תועלת! איזה אוסף לא קוהרנטי של מושגים פופוליסטים! איזו זוועת עולם, למען השם!

הבה נעמיד דברים על דיוקם:

1) המושג הנכון הוא תנועת מטוטלת ולא מהירות מטוטלת. מהירות המטוטלת משתנה כל הזמן, היא אפס בקצוות ומגיעה לשיאה במרכז.
2) משוואתו המפורסמת של אינשטיין עוסקת בהמרה של חומר לאנרגיה וההפך. אין לה קשר לתנועת מטוטלת או לנפילת גופים.
3) מהירותו של עצם נופל כתוצאה מכח המשיכה משתנה בהתאם לזמן שחלף מרגע הנפילה. המשוואה המפורסמת שקשורה לתנועה זו היא דווקא החוק השני של ניוטון, ולפיה הכוח המופעל על הגוף הוא מכפלת מסת הגוף בתאוצה שלו.

ואת כל זה אני אומרת בשליפה, יותר מעשור חלף מהפעם האחרונה שלמדתי פיסיקה (וגם את הקורס הזה עברתי בקושי). אני די בטוחה שכל תלמיד 3 יחידות פיסיקה יתלוש את שערות ראשו בייאוש מול גוש הטמטום הזה. נחמתי היחידה היא ששמואלי, המורה האגדי שלי מהתיכון, כנראה לא יחשף לקטסטרופה הזאת. זה עלול לשבש עליו את דעתו באופן בלתי הפיך.

אז יש כותבים מפגרים בעולם, מה חדש? מה אני מתרגשת? כי הטפשות הזאת מוצגת לעין כל באתר שאמור להיות רציני, כי אנשים שרוצים לדעת מה זה שיאצו יגיעו לאתר הזה ויחשבו שאנחנו חבורת סתומים, או שרלטנים, או שניהם גם יחד. כי אם הפיסיקה  של השיטה היא קשקוש מוחלט, מי יאמין לנו שהעומק הרוחני שלה הוא נכון ואמיתי? או שכל העסק בכלל עובד? אני בקריזה כי בגלל דברים כאלה אנשים צוחקים על רפואה משלימה, ולא מטפלים בעצמם, וסובלים, והעולם לא נהיה מקום יותר טוב. לא פחות.

יש עוד המון דוגמאות כאלה. החל מסתם ניסוחים עילגים , דרך ההצהרה "לבעלי ביטוח חיים: חשוב לדעת כי כל הטיפולים בקליניקה מכוסים על ידי כל חברות הביטוח" (ביטוח חיים מכסה מקרי מוות. הטיפולים בקליניקה יעזרו, מילולית, כמו כוסות רוח למת), וכלה בלהג הפסאודו-פיסיקלי שלעיל.

מטפלים יקרים: אנא! חדל קשקשת ברשת! אל תנסו לדבר בשפות שאתם לא מבינים! תעשו טוב את מה שאתם יודעים. זה מספיק.

מטופלים יקרים: סליחה, באמת, לא התכוונו לזלזל באינטיליגנציה שלכם. אל תתנו לפשלות האלה לקלקל הכל. אנחנו לא שקרנים ולא אימבצילים. רק אנושיים.

אני דווקא אוהבת את נירה רבינוביץ', סתם בא לי תמונה של קקטוס.

הבה נודה על האמת: מאז שחזרתי מסין אני מתפקדת כסוג של רביכה. בשבוע הראשון עוד היה לי ג'ט לג להתגבר עליו, ומאז אני רק שופעת תירוצים. הפתיחה המחודשת של הקליניקה התנהלה בעצלתיים. להרים טלפונים? בבוקר אנשים עובדים, בערב כבר אין לי כח. לתכנן את האתר החדש? ממילא אף אחד לא בוחר מטפל באינטרנט (או שכן?). להדפיס כרטיסי ביקור? איך אני אבחר לאיזה בית דפוס ללכת? התירוץ החביב עלי (שטוב ממש לכל דבר) הוא שחורף עכשיו, וזה לא הזמן להתחלות חדשות. הכל עוד רדום ורוחש רק מתחת לפני השטח, באביב יהיה יותר קל לפרוץ החוצה וממש לעשות דברים. בסוף איכשהו הצלחתי לא להתבטל כ-ל הזמן והתקדמתי לאיטי.
ועכשיו מתחילים לבוא מטופלים וזה נורא כיף. זאת אומרת, ברור, הרי בשביל זה הגעתי למקצוע, לא? כן, אבל אחרי הפסקה של כמה חודשים כמעט שכחתי את ההרגשה. איך אני יוצאת מטיפול מלאת מרץ, ואופטימיות, ובטחון, ושמחה על המזל שנפל בחלקי לעסוק בתחום שאני כל כך אוהבת. לשבת עם הפרופסורים החכמים בסין זה מגניב, ומרתק, ומלמד המון, אבל אין שם את הלחלוחית של להיות באמת מטפל. שנים ישבתי והקשבתי וחשבתי. עכשיו אני רוצה לעבוד!
הפרויקטים הגדולים יצטרכו לחכות עוד כמה חודשים. בינתיים יש מאמרים לכתוב, וספרים לקרוא, שלא לדבר על יחסי ציבור. אבל רק תנו לי להראות לכם מה אני יודעת לעשות, ואני באמת אפרח

בסוף החודש מחכה לי מבחן מסכם של 4 שנות רפואה סינית. אליו לא ממש למדתי השבוע. ישבתי מול הספרים קצת, נזכרתי בכמה דברים ששכחתי ותוך דקות הם שוב פרחו מזכרוני. חיפשתי ומצאתי המון דברים אחרים לעשות, תירוצים לקום מהכיסא. באוגוסט ישבתי בחריצות על פורמולות וצמחי מרפא, סיכמתי בשקדנות, עמדתי בלוחות זמנים, עד שנהייתי חולה מזה. יום אחד התחלתי עם בחילה, פיתחתי חום, בערתי כל הלילה והתעוררתי בריאה לכאורה, אבל בלי יכולת ריכוז. לא מסוגלת לעכל יותר שום דבר. מה שאני יודעת זה סבבה, מה שלא הפנמתי על היום יצטרך לחכות עד שהטחול שלי יתאושש. כמו שלמדנו בשיאצו, צריך ריק כדי שמשהו יוכל להתרחש בו. וכדי שמשהו ייספג בזכרון הוא צריך לבוא לבד, בכמויות קטנות (ועדיף בתוך סיפור), אחרת הוא פשוט יישטף הלאה.

חזרנו משבוע בשוויץ. הבטחתי לאביגיל לכתוב את רשמיה, אבל עד שהגעתי למחשב היא כבר הלכה לישון אז נחכה לפעם אחרת.
הסיבה שאני מאחרת לבלגג (כמו שהתחייבתי, לפחות פוסט אחד עד מוצאי שבת!) היא שהייתי צריכה להתכונן ליום עמוס של קליניקה מחר. מי שרואה אותי בפייסבוק יודע שבשבוע שעבר התחננתי למטופלים כדי שאוכל למלא את מכסת השעות שלי בקליניקה הלימודית. מילא שזה עבד מצוין ויש לי חברים טובים שהתנדבו או מצאו חברים שיבואו. מילא שדקה אחרי שמטופל אחד נאלץ לבטל התקשרה חמותו וביקשה לבוא במקומו, ואם אפשר גם עם בעלה. אבל פתאום גם מצלצלת מטופלת מלפני יותר משנה, בכלל בלי לדעת על מצוקתי הנוכחית, ושואלת אם יש מצב להגיע.
מישהו אמר תודעה יוצרת מציאות ולא קיבל? אני לא רוצה להשמע ניו-אייג'ית טרחנית, אבל בדרך כלל כשאני מעיזה לעשות צעד אמיתי לכוון שאני רוצה ללכת בו, תיכף מגיעה רוח גבית ועוזרת לדחוף אותי עוד קצת קדימה. זה קסם.
אני אשתמש בקסם הזה יותר, באמת, מבטיחה, אבל לא עכשיו. אני רוצה עוד קצת לעמוד במקום. לקחת אויר, להחזיק חזק במעקה, רגע לפני שאני עפה למסע חדש.