שני דברים שגרמו לי להתרגש בסוף השבוע הזה: הפוסט של שחר על הפסיפלורות שלה, וסדנאת גידול ירקות בבית של מתן הגנן.

רצף אסוציאציות חופשי: גדילה איטית, תהליכים שלוקחים זמן, תהליכים של ניסוי וטעיה, מותר לטעות, מותר לנסות, לא צריך שהכל יהיה מושלם מהרגע הראשון, להתקדם בקצב (האיטי) והנכון, להסתנכרן (יותר) עם הטבע, "פשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע".

אז אנחנו הולכים לגדל ירקות על הגג. לא עוד מסעות למשתלה וחזרה ממנה עם ערימת צמחי נוי שיקמלו לאיטם בשמש הדרומית הקופחת ובהרגלי ההשקיה הרנדומליים שלנו. גם לא הקמה מיידית של גינת ירק עם שתילי ענק מחמישים סוגים. מתחילים בקטן. לומדים את השטח לאט. אולי עגבניות. כמה צמחי תבלין קשוחים. לערבב קצת אדמה. היום מורידים את הפרגולה המכוערת והכל יהיה יותר פתוח ומאוורר.

אני מזמינה את דוברי הסינית שבקהל להרהר קצת בדאו. יש אימרה בפילוסופיה הסינית/דאואיסטית: "הדאו שניתן לדבר עליו אינו הדאו האמיתי". אז אני לא אנסה לדבר על הדאו, במיוחד כשאני בקושי מצליחה להסביר למה גידול עגבניות הוא (גם) חויה רוחנית. ואם אי אפשר לדבר על הדאו אז אולי אפשר לכתוב עליו שיר:

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם
ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן

ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב
ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב

את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות
בדרכים שסמרו מאימה ומדם
וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחת האדם

הבה נודה על האמת: מאז שחזרתי מסין אני מתפקדת כסוג של רביכה. בשבוע הראשון עוד היה לי ג'ט לג להתגבר עליו, ומאז אני רק שופעת תירוצים. הפתיחה המחודשת של הקליניקה התנהלה בעצלתיים. להרים טלפונים? בבוקר אנשים עובדים, בערב כבר אין לי כח. לתכנן את האתר החדש? ממילא אף אחד לא בוחר מטפל באינטרנט (או שכן?). להדפיס כרטיסי ביקור? איך אני אבחר לאיזה בית דפוס ללכת? התירוץ החביב עלי (שטוב ממש לכל דבר) הוא שחורף עכשיו, וזה לא הזמן להתחלות חדשות. הכל עוד רדום ורוחש רק מתחת לפני השטח, באביב יהיה יותר קל לפרוץ החוצה וממש לעשות דברים. בסוף איכשהו הצלחתי לא להתבטל כ-ל הזמן והתקדמתי לאיטי.
ועכשיו מתחילים לבוא מטופלים וזה נורא כיף. זאת אומרת, ברור, הרי בשביל זה הגעתי למקצוע, לא? כן, אבל אחרי הפסקה של כמה חודשים כמעט שכחתי את ההרגשה. איך אני יוצאת מטיפול מלאת מרץ, ואופטימיות, ובטחון, ושמחה על המזל שנפל בחלקי לעסוק בתחום שאני כל כך אוהבת. לשבת עם הפרופסורים החכמים בסין זה מגניב, ומרתק, ומלמד המון, אבל אין שם את הלחלוחית של להיות באמת מטפל. שנים ישבתי והקשבתי וחשבתי. עכשיו אני רוצה לעבוד!
הפרויקטים הגדולים יצטרכו לחכות עוד כמה חודשים. בינתיים יש מאמרים לכתוב, וספרים לקרוא, שלא לדבר על יחסי ציבור. אבל רק תנו לי להראות לכם מה אני יודעת לעשות, ואני באמת אפרח

קיבלתי מתנה את הספר "היי המורה הראשון של ילדך". זו הפעם הראשונה שאני קוראת משהו מסודר על התורה האנתרופוסופית, עד עכשיו ניזונתי בעיקר משמועות וסיפורים מזדמנים. אם הייתי בהריון ראשון כנראה הייתי קוראת בשקיקה כל מילה. מאחר והילדה שלי כבר קרובה לשנה וחצי ויש לי קצת ניסיון, הרשיתי לעצמי לקרוא ברפרוף, בעיקר את הפרק על השנה הראשונה.

המסר הכללי שקיבלתי הוא ששנות הילדות המוקדמת הם מין תקופת חלום, מעבר בין החיים השמימייים (אמורפיים, רוחניים, חושיים) של העובר לבין החיים הארציים (מובנים, מציאותיים, מושגיים) של הילד הבוגר והמבוגר. שאסור להעיר את הילד מהחלום הזה מוקדם מדי, לא למשוך אותו  בכח לאדמה אלא לתת לו לנחות ברכות בקצב שלו. הדוגמא הכי מפורסמת היא בובות וצעצועים ברוח האנתרופוסופיה שעשויים מחומרים טבעיים ("מהדהדים" אל רוחו של הילד) ולעולם לא יהיו ריאליסטיים כדי לתת מקום לדמיון – להמציא שימושים מקוריים לצעצוע, להשליך רגשות שונים על הבובה. במיוחד אהבתי את התובנה שילדים כל כך אוהבים לשחק בבוץ כי הם יכולים ליצור בו במקסימום חופשיות וכך להתחבר בעדינות לאדמה. זה גם יפה, וגם מתחבר לי לראיה הסינית: שמיים מוקדמים מול שמיים מאוחרים, פאזת העץ של הילדות והניתוק ההדרגתי של ה-HUN מה-SHEN הקולקטיבי… אני אכתוב על זה מאמר יום אחד. כשאני אקרא שוב את הספר כמו שצריך.

ועדיין יש דברים שנראו לי מוזרים. בעיקר האידאליזציה המופרזת (לטעמי) של הילדות, הכל נשמע עטוף בצמר גפן אורירי ומתוק שלא כל כך מתחבר אפילו להורים חצי אלטרנטיביים כמונו. למשל כמה וכמה עמודים על "כיצד לצייר בצבעי מיים על נייר רטוב עם פעוטות" והחוויות הרוחניות הטמונות בכך. השלתי מעצמי כמה וכמה שכבות של ציניות בשנים האחרונות אבל זה יותר מדי בשבילי. אה, ואין מצב שאני אכסה את מיטת התינוק בבדי משי בגוונים של ורוד וכחול כד לרכך את איכות האור שמגיעה אליו.

ובתוך האוירה הזו מצאנו את עצמנו בקיצוניות השניה. הלכנו לפיקולוניה,מין משחקיה פה בהרצליה. אני לא יכולה לתאר לעצמי משהו רחוק יותר מרוח האנתרופוסופיה. הרעיון במקום הזה הוא לתת לילדים לשחק "כמו גדולים", ופינות המשחק הן לפי נושאים – סופרמרקט עם עגלות ואריזות אמיתיות, טיפת חלב (לא בבית סיפרנו), משטרה, בנק, מכון יופי (בו יכולות הקטנטנות לדדות על נעלי עקב, אבוי לפמיניזם וליציבה), מכבי אש, אפילו מכוניות קטנות להסתובב בהן… והכל מאוד מאוד ריאליסטי. מה שנקרא, להשליך את הילד לעולם המבוגרים ולא להשאיר (כמעט) שום מקום לדמיון. שלא לדבר עם הרעש הנורא של שעת אחר צהריים עמוסה. לזכות המקום יאמר שהילדים נראו מאוד נהנים, ואלמלא הייתי רגישה כל כך לרעש (ומושפעת מהספר…) ייתכן שגם אני הייתי נהנית, אבל נדמה לי שגם לאביגיל זה היה עמוס מדי.

הרבה חומר למחשבה. הרבה רעיונות חדשים (וישנים) שצריך לתת ללב ולאינטואיציה לבחור מה מהם נכון למשפחה שלנו. להשלמת התמונה, קיבלנו משלוח מהחנות האורגנית, ובחשבון הסתתרה הפנינה הזו:

איזה כיף בהרדוף, אפילו לתפוחי אדמה מותר לשחק בבוץ!

כתושבת ארץ מזרח תיכונית שמשית ומוארת, לא הייתי מודעת בכלל למזג אויר כמו של צ'נגדו. בטח, ראיתי ערפל בחיי, הייתי במקומות קרים מדי פעם, אבל לא גרתי בקור וערפל, וזה שונה. בשנה א' של רפואה סינית לומדים על האקלימים השונים (חום, קור,לחות, יובש…), ועל הקשר שלהם לאיברים הפנימיים והרגשות. זה לא הכין אותי לעוצמה בה מזג האויר פה משתלט לי על מצב הרוח.

בבסיס האקלים המקומי של צ'נגדו יש המון סוגים שונים של ערפל. החל בערפילים בינוניים שמתפזרים לכדי ערפילים קלים אחרי הצהריים, וכלה בערפל כבד עד כדי כך שאי אפשר לראות את הבנין ממול. זה אפור. זה מדכא. אם לא השעונה המעוררת הקטנה שלי לא הייתי קמה בבוקר בימים כאלה. ואם כבר מדברים עליה, אלוהים יודע מה ביקום אומר לה ש-6 וחצי זה בוקר. חושך מוחלט בחוץ. רק לקראת 7 אפשר לנסות לראות איזה סוג של ערפל יש היום. הערפל מכביד, הוא נכנס לראש ומאט את המחשבות, הוא הופך כל דבר למרק דביק של בעסה וחוסר חשק. ואז בשיא הערפל מתחיל לרדת גשם, וכל הלחות שיושבת באויר נופלת במין זרזיף חלוש ולאה על העיר האפורה, ופתאום יש יום או יומיים שרואים את השמש זורחת בבוקר, ויש פיסות של שמיים כחולים, ויש צבע לעולם, ויש טעם לחיים, ואני משתדלת להסתכל למעלה ולראות כמה כחול שרק אפשר. מהר לפני שייגמר.

ואז הגיע שבוע של קור. בחורף שעבר בארץ אפילו לא לבשתי מעיל. שכחתי את כמה אני שונאת קור. לא הקור האירופאי הנחמד כשבאים לחופשה מאוגוסט ישראלי ופתאום אפשר לנשום לרווחה. קור מציק, קור שחודר דרך החלונות הפתוחים של ביה"ח ואיש לא מנסה להביס אותו באמצעי חימום, גם כשיש מזגן או תנור. לקח לי כמה ימים להבין כמה חכמים הסינים שהם לא מורידים את המעיל שלהם לעולם, גם לא במקומות סגורים. חבל לאבד חום. הבנתי גם את האובססיה המקומית לפיג'מות עבות ומרופדות. לרוב האנשים אין חימום בבית. אז אני לובשת גטקעס, גרביים רגילות ועליהן גרבי סקי, גופיה קצרה, גופיה ארוכה, סוודר דק, סוודר עבה, מעיל כפפות צעיף וכובע, ויוצאת החוצה. ההליכה לבי"ח עוברת בשלום, אני עוד מתודלקת בחום מהבית. 3 שעות אח"כ אני מתחילה לאבד תחושה בקצות האצבעות ולחלום על תאילנד. הקור תופס מקום ראשון בסדר העדיפויות. הוא הדבר הכי בוער (אה! בוער!) שצריך לטפל בו. הוא מכווץ את הגוף ומכווץ את המחשבות ("איך להתחמם???"), והוא מעורר תחושה של פחד. פחד לקפוא. השמועה אומרת שזקני צ'נגדו לא זוכרים קור כזה.

ויש עוד דבר, שהוא לא בדיוק מזג אויר אבל דומה. העיר. ממרום ביתי בקומה ה-27 יש רק גורדי שחקים מאופק עד אופק. אין שום תחושה של איפה העיר הזאת בכלל נמצאת, שום אוריינטציה. אין הר, אין ים, יש כמה תעלות מיים בעיר אבל הן אפילו לא זורמות לשום כוון, רק עומדות ירקרקות ומעלות חיפוי שמנוני (חה, חה). יש הרבה פארקים, אפילו יפים, אבל הם מגודרים ומרוצפים ומתורבתים להפליא. והניתוק הזה מהאדמה גם הוא מקשה על בריאותי הנפשית. אתמול יצאנו מהעיר לבודהא הענק בלשאן. הדרך הלוך התנהלה בתוך ענן, אבל כשהגענו כבר זרחה השמש על ראשינו הקפואים. שמש! ועצים! ואדמה אדומה! ושבילים קטנים ומתפתלים בתוך צמחיה עבותה! ממול נשקפים גורדי השחקים של לשאן, אבל לא חייבים להסתכל עליהם. אפשר לשוטט בין מקדשים קטנים ולנשום את היופי והאור והירוק.

אני מכורה לשמש ולחום. אולי כל הפלפל החריף שהם שמים פה באוכל הוא כדי לפזר את הערפל החונק הזה. בשבילי כרטיס טיסה הביתה יעשה את העבודה.

שישה דברים שרק סינים יכולים לעשות:

• לנסוע ברמזור אדום בלי למצמץ. גם לנסוע בריקשה נגד כוון התנועה בנתיב של מכוניות, להאיץ למראה הולך רגל במעבר חציה וכיוצא בזה עבירות תנועה מענינות.
• לבנות גן משחקים לילדים, דווקא נחמד, בדיוק בין פחי האשפה לצינורות האוורור של חניון תת קרקעי.
• לדרוש מאביגיל להפסיק את משחקה העליז כדי לעשות פוזה ולהצטלם איתם. שלא לדבר על כל מיני חצופים שפשוט שמנסים להרים אותה בלי בושה (תאמינו לי שהעמדתי אותם על מקומם).
• אני יודעת שכולם כבר בטח שמעו על זה, אבל הקטע של תינוקות שמסתובבים עם חור במכנסיים במקום חיתול הוא זעזוע בפני עצמו.
• לאכול קדירות מבעבעות של פלפלים חריפים.
• לעבור בדיקה וגינלית בנוכחות רופא, 5 מתמחים, עוד כמה אנשים שלא ברור מה תפקידם ועם דלת פתוחה, תוך כדי פטפוט עליז עם כמה מלוות.

בין לבין גילויים מרשימים אלה עבר עלינו שבוע די נחמד. קצת לימודים, קצת טיולים, אביגיל טפו-טפו-טפו. בינתיים אפשר לראות תמונות לא הכי מעודכנות וגם לקרוא עוד באתר של רון.

בעשר בלילה תבוא המונית וניסע לסין. לא במונית, במטוס. כמעט עשר שעות לבייג'ינג. טיסת לילה. אביגיל אמורה לישון חצי מהזמן. אני מקווה שגם אנחנו נצליח לנמנם. אם לא, יש לי איזשהו הרלן קובן בתיק, אפשר להעביר ככה כמה שעות, בהנחה שהפצפוצה תישן. היא אוהבת לעשות השכמות בזמן האחרון, חמש בבוקר נראית לה שעה לגיטימית לגמרי לתחילת היום. השבוע כבר התייאשנו מלהזיז אותה, ממילא זה מקדם אותה לשעון סין אז שיהיה. ההשכמה של הבוקר בשילוב עם ההתרגשות עושים לי בחילה כל היום. נשאר המון אוכל במקרר, צריך לתת לשכנים או משהו. נוסעים לסין. לפחות חודשיים של סטאז' ברפואה סינית, כנראה עוד חודשיים-שלושה אם נראה כי טוב. עד פסח נחזור. אומרים שיהיה חורף גשום בארץ. אצלנו בצ'נגדו צריך להיות קר אבל בלי גשם. לקחנו שני מעילים לאביגיל, אם היא תגדל לנו בדרך. ונעליים חדשות, כי היא תיכף מתחילה ללכת. היא כבר עושה צעד או שניים, וכולם אומרים שעכשיו זה רק עינין של בטחון ויום אחד היא פשוט תתחיל פתאום ללכת. אני מניחה שגם אצלי זה ככה. סימתי את כל הבחינות האפשריות, אני פה ושם מטפלת, אני נוסעת לסין כדי להיות ממש ממש בטוחה, ויום אחד אני פשוט אחזור הביתה ואתחיל לעבוד. בינתיים יש עוד קצת אריזות לעשות ורשימה מתקצרת של משימות להספיק. בעשר באה המונית. העדכון הבא מסין.

האם מוכרת לכם הסיטואציה הבאה: מטופלת חדשה מגיעה לקליניקה. יש לה מיגרנות, כאבי מחזור, גלי חום, סחרחורת, צריבה בשתן, קושי להירדם, נימול בקצות האצבעות, עצירות, נטיה לדכאון ועבודה שהיא שונאת. אבל בשביל מה היא הגיעה אליכם? ירידה במשקל.

יש מי שיגידו שאם עודף משקל הוא התלונה העיקרית, בזה נתמקד, הלקוח תמיד צודק. יש מי שיגידו שמשקל עודף היוא סוג של פתוגן שצריך לסלק, וממילא ערימה מכובדת של סימפטומים תיעלם עם ההרזיה וחיזוק מערכת העיכול. אני מניחה שלא רבים יעצרו לשאול למה היא בכלל רוצה לרזות. כולנו שבויים (ברמה זו או אחרת) בתפיסה ששומן הוא רע, רזון הוא טוב, וכולם רוצים (וצריכים) להיות רזים. נכון, יש סטטיסטיקות שמצביעות על סיכון מוגבר למחלות לב, שחיקת מפרקים, סכרת וסיבוכיה, ואפילו סרטן. אבל גורם סיכון לא פחות חשוב לכל אלה הוא סטרס. אדם שמן בחברה המערבית של ימינו מוצף בדימויים של האדרת הרזון. הוא לומד לשנוא את עצמו ואת גופו, להרגיש פחות ערך, לא מספיק טוב, חסר משמעת וכח רצון, לא ראוי לשמחה של האנשים הרזים בפרסומות. קראתי פעם שבצ'רנוביל המחלות הנפוצות ביותר כיום הן לא תופעות לואי של קרינה, אלא תוצאה של סטרס ופחד מפני השפעות הקרינה. אני לא אתפלא אם השמנה היא גורם סיכון לכל כך הרבה מחלות גם בגלל התחושות הקשות שנלוות להיות אדם שמן בחברה שלנו. (והנה תרגיל מחשבתי קטן למי שאומר בליבו "אבל זה באמת נורא לא בריא להיות שמן!" – האם שמעתם פעם מישהוא צועק "יא מעשן!" כמילת גנאי?).

למה ואיך הופך אדם לשמן? חכמים ממני (עפר ברנוביץ') התייחסו ללחות וליחה (ובמקרה זה צבירת שומן) כאמצעי מיסוך, דרך של הגוף להתמודד עם קונפליקטים. אולי אכילה מופרזת היא דרך לבטא שנאה עצמית, להעניש את עצמי ע"י כך שאני שמן? אולי השומן הוא דרך להמנע מקשרים חברתיים? אולי זה אמצעי לטשטוש המיניות? יש איש שמן בספר שקראתי שחושב על המוות כדמות של שלד כחוש, מבחינתו כל ביס שהוא בולס וכל ק"ג שהיא מעלה הם אחיזה בחיים, התרסה כנגד המוות. יש עוד המון סיבות מגוונות ומקוריות להשמין, ורבות מהן אני לא יכולה אפילו לנחש. ולמה אדם רוצה לרזות? אולי כדי לרצות את סביבתו? אולי גם הרעבה עצמית היא גם ביטוי לתוקפנות? אולי מתוך תקוות שווא שהרזון הוא תרופת פלא לכל שאר הבעיות? כמו כל דבר אצל בני אדם, גם המניעים שלנו הם מאוד אישיים, ואל לנו להתנשא ולהניח שאנחנו יודעים מה עומד מאחורי הבחירות שעשה אדם אחר.

בעיני המשקל הוא לא העיקר. בעיני אדם שמח ואוהב שמצא צרך לבטא את הייחוד שבו הוא אדם בריא שלא צריך "לרפא" אותו משומן.  הבחורה הנחמדה מתחילת הפוסט לא צריכה תפריט לדיאטה, היא מבקשת עזרה להתניע תהליך של שינוי. שינוי בריא יתחיל מהבנה שהיא לא פגומה, שלגוף ולרוח יש תבונה משלהם, וצריך לכבד אותם, להקשיב להם, להבין מה הם מנסים לומר. איזה תפקיד ממלאת ההשמנה בחיינו? אולי היא סיימה את תפקידה ואפשר להמשיך הלאה? אולי אפשר למצוא לה תחליף שיש בו פחות סיכונים בריאותיים וסטיגמות חברתיות? ואולי (כמו בגישה ההומאופתית) זה הרע במיעוטו, הפתרון הכי טוב שאפשר למצוא כרגע, וצריך ללמוד לחיות איתו בשלום ולאהוב את עצמנו כמו שאנחנו?

***

ולמה התחלתי לחשוב על כל זה? בגלל הסרט המקסים שראיתי אתמול.

הנה הטריילר, "סיפור גדול":

בסוף החודש מחכה לי מבחן מסכם של 4 שנות רפואה סינית. אליו לא ממש למדתי השבוע. ישבתי מול הספרים קצת, נזכרתי בכמה דברים ששכחתי ותוך דקות הם שוב פרחו מזכרוני. חיפשתי ומצאתי המון דברים אחרים לעשות, תירוצים לקום מהכיסא. באוגוסט ישבתי בחריצות על פורמולות וצמחי מרפא, סיכמתי בשקדנות, עמדתי בלוחות זמנים, עד שנהייתי חולה מזה. יום אחד התחלתי עם בחילה, פיתחתי חום, בערתי כל הלילה והתעוררתי בריאה לכאורה, אבל בלי יכולת ריכוז. לא מסוגלת לעכל יותר שום דבר. מה שאני יודעת זה סבבה, מה שלא הפנמתי על היום יצטרך לחכות עד שהטחול שלי יתאושש. כמו שלמדנו בשיאצו, צריך ריק כדי שמשהו יוכל להתרחש בו. וכדי שמשהו ייספג בזכרון הוא צריך לבוא לבד, בכמויות קטנות (ועדיף בתוך סיפור), אחרת הוא פשוט יישטף הלאה.