סוף חודש תשיעי. שבוע לפני התאריך המשוער. יש עוד בדיקת דם לעשות מחר, חתונה שצריך להספיק ביום חמישי, למוניטור ביום ראשון הרופאה אמרה לי לא לבוא אלא פשוט ללדת קודם. העגלה מכובסת, העריסה אורבת בפינה עם מזרן חדש, אמא של רון בכוננות כבר חודש. נראה לי שהכל מוכן. אני מחכה.

כשאמהות בגינה שומעות שאני מתכננת לידה טבעית (שניה!) הן מיד נכנסות למגננה קטנה – "אוי, אבל אני הייתי חייבת אפידורל, אני כל כך פוחדת מכאב!" ומה אתן חושבות שאני, פריקית של כאב? לפני שבועיים היה לי כאב שיניים נוראי, שהלך והחמיר עד שרצתי לבית המרקחת הקרוב כדי לקחת אקמול (פחות סקסי מהויקודין של האוס אבל בהחלט מרשים בהתחשב בכך שאני לא זוכרת מתי בעשור האחרון השתמשתי במשכך כאבים כלשהו) ומשם המשכתי לרופא השיניים שלי לטיפול שורש. בטח שעברתי אותו עם הרדמה מקומית, מה אני פסיכית? להמנע מאפידורל זה לא סתם לוותר על הנוחות שמאפשרת הרפואה המודרנית. לחוות את כאב הלידה זה בגלל שלכאב הזה יש תפקיד. כאב שיניים מריץ אותנו לרופא. כאב בטיפול שיניים הוא מיותר לחלוטין. אפילו כבוד "לידה פעילה" אומרת שכדאי לעשות הרדמה אם יש צורך בתפרים. בנוסף לשאר היתרונות של לידה טבעית, לכאב בלידה יש תפקיד דינאמי. הוא מנחה אותנו מה לעשות, איך לזוז, מה שמקל את הכאב מקדם את הלידה. הדבר הזה משתנה כל הזמן, וכדי לעקוב אחריו הראש צריך להתמסר לגוף, לתת לו להוביל, לתת להכרה להתערפל, ללכת למקומות הלא מוכרים, להיות נוכח בתהליך ככל שניתן. אני יודעת שאפשר גם ללדת בלי זה. קשה לי להסביר למה אני חושבת שזה חשוב.

גיליתי גם משהו משותף ללידה ולרופא שיניים, והוא החשיבות של הרפיה בזמן שלא כואב. זה פחות מעייף מלהיות מכווצים כל הזמן (בלידה כדאי להרפות גם תוך כדי כאב אבל למרבה הצער אין מה להרפות בשיניים, רק את הצפרניים שננעצות במשענת הכסא…), וגם גורם לך לשים לב שלא כל הזמן כואב. יש הפוגות. אפשר לאגור כוחות. אפשר לנשום. אפשר להרגע. זה בעצם לא כל כך נורא כמו שסיפרו לנו.

—

חצי יום עבר. אני עדיין מחכה. ההימור האחרון ששמעתי הוא על מוצ"ש. אני אעדכן.

האם מוכרת לכם הסיטואציה הבאה: מטופלת חדשה מגיעה לקליניקה. יש לה מיגרנות, כאבי מחזור, גלי חום, סחרחורת, צריבה בשתן, קושי להירדם, נימול בקצות האצבעות, עצירות, נטיה לדכאון ועבודה שהיא שונאת. אבל בשביל מה היא הגיעה אליכם? ירידה במשקל.

יש מי שיגידו שאם עודף משקל הוא התלונה העיקרית, בזה נתמקד, הלקוח תמיד צודק. יש מי שיגידו שמשקל עודף היוא סוג של פתוגן שצריך לסלק, וממילא ערימה מכובדת של סימפטומים תיעלם עם ההרזיה וחיזוק מערכת העיכול. אני מניחה שלא רבים יעצרו לשאול למה היא בכלל רוצה לרזות. כולנו שבויים (ברמה זו או אחרת) בתפיסה ששומן הוא רע, רזון הוא טוב, וכולם רוצים (וצריכים) להיות רזים. נכון, יש סטטיסטיקות שמצביעות על סיכון מוגבר למחלות לב, שחיקת מפרקים, סכרת וסיבוכיה, ואפילו סרטן. אבל גורם סיכון לא פחות חשוב לכל אלה הוא סטרס. אדם שמן בחברה המערבית של ימינו מוצף בדימויים של האדרת הרזון. הוא לומד לשנוא את עצמו ואת גופו, להרגיש פחות ערך, לא מספיק טוב, חסר משמעת וכח רצון, לא ראוי לשמחה של האנשים הרזים בפרסומות. קראתי פעם שבצ'רנוביל המחלות הנפוצות ביותר כיום הן לא תופעות לואי של קרינה, אלא תוצאה של סטרס ופחד מפני השפעות הקרינה. אני לא אתפלא אם השמנה היא גורם סיכון לכל כך הרבה מחלות גם בגלל התחושות הקשות שנלוות להיות אדם שמן בחברה שלנו. (והנה תרגיל מחשבתי קטן למי שאומר בליבו "אבל זה באמת נורא לא בריא להיות שמן!" – האם שמעתם פעם מישהוא צועק "יא מעשן!" כמילת גנאי?).

למה ואיך הופך אדם לשמן? חכמים ממני (עפר ברנוביץ') התייחסו ללחות וליחה (ובמקרה זה צבירת שומן) כאמצעי מיסוך, דרך של הגוף להתמודד עם קונפליקטים. אולי אכילה מופרזת היא דרך לבטא שנאה עצמית, להעניש את עצמי ע"י כך שאני שמן? אולי השומן הוא דרך להמנע מקשרים חברתיים? אולי זה אמצעי לטשטוש המיניות? יש איש שמן בספר שקראתי שחושב על המוות כדמות של שלד כחוש, מבחינתו כל ביס שהוא בולס וכל ק"ג שהיא מעלה הם אחיזה בחיים, התרסה כנגד המוות. יש עוד המון סיבות מגוונות ומקוריות להשמין, ורבות מהן אני לא יכולה אפילו לנחש. ולמה אדם רוצה לרזות? אולי כדי לרצות את סביבתו? אולי גם הרעבה עצמית היא גם ביטוי לתוקפנות? אולי מתוך תקוות שווא שהרזון הוא תרופת פלא לכל שאר הבעיות? כמו כל דבר אצל בני אדם, גם המניעים שלנו הם מאוד אישיים, ואל לנו להתנשא ולהניח שאנחנו יודעים מה עומד מאחורי הבחירות שעשה אדם אחר.

בעיני המשקל הוא לא העיקר. בעיני אדם שמח ואוהב שמצא צרך לבטא את הייחוד שבו הוא אדם בריא שלא צריך "לרפא" אותו משומן.  הבחורה הנחמדה מתחילת הפוסט לא צריכה תפריט לדיאטה, היא מבקשת עזרה להתניע תהליך של שינוי. שינוי בריא יתחיל מהבנה שהיא לא פגומה, שלגוף ולרוח יש תבונה משלהם, וצריך לכבד אותם, להקשיב להם, להבין מה הם מנסים לומר. איזה תפקיד ממלאת ההשמנה בחיינו? אולי היא סיימה את תפקידה ואפשר להמשיך הלאה? אולי אפשר למצוא לה תחליף שיש בו פחות סיכונים בריאותיים וסטיגמות חברתיות? ואולי (כמו בגישה ההומאופתית) זה הרע במיעוטו, הפתרון הכי טוב שאפשר למצוא כרגע, וצריך ללמוד לחיות איתו בשלום ולאהוב את עצמנו כמו שאנחנו?

***

ולמה התחלתי לחשוב על כל זה? בגלל הסרט המקסים שראיתי אתמול.

הנה הטריילר, "סיפור גדול":

חזרנו משבוע בשוויץ. הבטחתי לאביגיל לכתוב את רשמיה, אבל עד שהגעתי למחשב היא כבר הלכה לישון אז נחכה לפעם אחרת.
הסיבה שאני מאחרת לבלגג (כמו שהתחייבתי, לפחות פוסט אחד עד מוצאי שבת!) היא שהייתי צריכה להתכונן ליום עמוס של קליניקה מחר. מי שרואה אותי בפייסבוק יודע שבשבוע שעבר התחננתי למטופלים כדי שאוכל למלא את מכסת השעות שלי בקליניקה הלימודית. מילא שזה עבד מצוין ויש לי חברים טובים שהתנדבו או מצאו חברים שיבואו. מילא שדקה אחרי שמטופל אחד נאלץ לבטל התקשרה חמותו וביקשה לבוא במקומו, ואם אפשר גם עם בעלה. אבל פתאום גם מצלצלת מטופלת מלפני יותר משנה, בכלל בלי לדעת על מצוקתי הנוכחית, ושואלת אם יש מצב להגיע.
מישהו אמר תודעה יוצרת מציאות ולא קיבל? אני לא רוצה להשמע ניו-אייג'ית טרחנית, אבל בדרך כלל כשאני מעיזה לעשות צעד אמיתי לכוון שאני רוצה ללכת בו, תיכף מגיעה רוח גבית ועוזרת לדחוף אותי עוד קצת קדימה. זה קסם.
אני אשתמש בקסם הזה יותר, באמת, מבטיחה, אבל לא עכשיו. אני רוצה עוד קצת לעמוד במקום. לקחת אויר, להחזיק חזק במעקה, רגע לפני שאני עפה למסע חדש.

השבוע נסעתי לכינוס הישראלי השנתי לרפואה משולבת. ישנן דעות חלוקות לגבי מטרת מסעי, האמנם לצורך הרחבת בינה ודעת או שמא כדי לדלג על יום לימודים רגיל ולעלות על רכבת לחיפה. בכל מקרה, נסעתי.

אחת ההרצאות היתה מפי גניקולוג שפיתח שיטה ניסיונית לטיפול ב-PMS. ההשערה היא שלנשים שסובלות מתסמונת קדם ויסתית קשה יש בעצם אלרגיה להורמוני מין. ע"י זריקות תת עוריות אפשר לאבחן אלרגיה כזו, ואז לעבור סדרת טיפולים של דה-סנסטיזציה כדי לפתור את הבעיה. יש אפילו תיאורי מקרה דרמטיים ושיעורי הצלחה יפים בניסוי של כ-20 נשים.

אבל זה לא הנושא. הנושא הוא שאני יושבת ומקשיבה, ומיד מחליטה שאני נגד כל הרעיון. אשה שאלרגית להורמונים של עצמה? מאיפה הוא הביא את הרעיון הטפשי הזה? ואולי אחד הסימפטומים של PMS הוא גם תגובה חיסונית מוגברת? איך הוא מצמצם את כל מה שעובר על אשה במהלך החודש למבחן אלרגיה עורי? אז מה אם יש לו תיאור מקרה עם ריפוי דרמטי, זה בטח פלצבו,  לכל הזריקות האלה יש אפקט פסיכולוגי חזק. מחקר עם 20 נשים? זה לא רציני. שילוב של פלצבו ומזל. הרופא הזה רק רוצה לקדם את החברה שהוא הקים לייצור ושווק ערכות טיפול.

ואז עצרתי. ושאלתי את עצמי, מה הייתי אומרת אם הטיפול היה דיקור סיני? הייתי אומרת שאמנם לא כל אחד מבין את התאוריות המוזרות לפיהן אנחנו מאבחנים ומטפלים, אבל מי שמכיר יודע שהן הגיוניות להפליא. הייתי אומרת שברור שהשיטה עובדת, ואמנם המחקר מצומצם אבל זה רק עניין של זמן ומשאבים עד שהאמת תצא לאור וכל המפקפקים יתביישו להם בפינה. מטפל סיני? רק כוונות טהורות קורנות מעיניו המלוכסנות.

מסתבר שגם לי יש שיעור ללמוד בפתיחות. יום אחד אני אנסה להבין איך אלרגיה לאסטרוגן משתלבת במה שהרפואה הסינית אומרת על PMS. רפואה משולבת זה אומר שכל צד, המיינסטרים והאלטרנטיבי, יודה שגם הצד השני מבין משהו בבני אדם.

מדברים היום הרבה על מחקרים ברפואה משלימה כדי לגשר על פערי הספקנות. אבל אני חוששת שמחקרים לא משכנעים אף אחד. מחקרים רק משמחים את המשוכנעים, מעצבנים את הסקפטיים ומבלבלים את כל השאר שלא יודעים למי להאמין. מחקרים יכולים להוכיח דבר והיפוכו. ואמנם נדמה לנו שאנחנו אוספים מידע, מנתחים אותו, שוקלים אותו בכובד ראש ורק אז מגבשים דעה, אבל האמת היא שאנחנו לא יצורים כל כך רציונליים. אנחנו קודם מחליטים, ורק אח"כ מחפשים את העובדות וההסברים שיתמכו בנו. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מחפשים דירה, או יוצאים לדייט, או בוחרים מה לאכול לארוחת צהריים.

זה ציטוט משיר של אגי משעול שקיבלתי במייל היום בבוקר (תודה, ישי), והתשובה הקצרה היא כן.

התשובה הארוכה היא כן, כי גוף ונפש הם אחד. המילה הסינית לנפש היא Jing Shen. ג'ינג הוא התמצית הדחוסה ביותר בגוף, ה-Shen היא האספקט הכי רוחני בנפש. בפילוסופיה סינית אין הפרדה בין גוף ונפש, חומר ורוח. הכל הוא תדרים שונים של צ'י. בסך הכל הגוף והנפש עשויים מאותם חומרים. לא לשוא נזירים אוכלים אוכל מאוד פשוט (לרוב צמחוני) כי מה שמכביד על הגוף יעכב גם התעלות רוחנית. לא סתם יש כתות הודיות שאוסרות על אכילת שום ובצל כי הם מעוררים מדי ויפגעו בטוהר הנפש.

אז כן, אם הגוף יהיה יותר בריא ונקי, גם הנפש תזדכך. אולי רק קצת, אולי לא מספיק כדי לשים לב כי היא כל כך הרבה ג'יפה הצטברה כבר במערכת, אבל כן. אני לא אתחיל להעביר כאן קורס משולב של פסיכופתולוגיה ותזונה ברפואה סינית, אבל כל חברי בתחום יכולים לחבר אחד ועוד אחד ולענות "כן". גם לבעיות נפשיות יש אבחנה סינית, ולכל סינדרום יש גם טיפול תזונתי. אפשר אפילו אפילו להשתמש בצמחי מרפא, אם להתיחס לשורה בסוף השיר שמדברת על הפלגה על פני תה צמחים. ולא רק זה, אלא שלפי פול פיצ'פורד (שהוא איש חכם ומנוסה ממני, והוזכר כבר בבלוג הזה), אנשים שעוברים לתזונה צמחונית ובריאה חווים לפעמים לא רק שיפור בבריאותם הפיסית, אלא גם שינוי רוחני. אולי מינורי, בטח שאחרי זמן ממושך, אבל שינוי.

אז כן, אגי, אם גופך יהי עשוי מיותר אורז מלא ופחות בשר וג'אנק תעשייתי נפשך תהיה זכה יותר. ולצחוק על המקרוביוט זה לא להבין לא מה זה גוף ולא מה זה נפש, שזה מה שמשוררים מתיימרים להבין בו. ואם אני נשמעת כועסת זה גם כי קמתי במצברוח קרבי, והסובלנות שיש לי לאנשים טיפשים השבוע מעטה מאי פעם. כי אני חושבת שאם כבוד המשוררת היתה באמת שואלת את עצמה את השאלה שבשיר היא היתה יכולה למצוא תשובה. אבל אולי היא כבולה מדי בתפיסה המערבית שהקשר בין גוף ונפש הוא מקרי בהחלט, שהאדם הוא מחוץ לטבע. אולי היא קשורה מדי לסחלה שבנפשה, אולי בלי נחיל הפטפוטים היא לא יכולה לכתוב שירה, אולי היא פוחדת להפליג על תה צמחים למקום חדש, אולי היא בכלל לא רוצה להיות יותר פתירה. תירוצים תמיד יש. שזה בסדר, אבל שלא תצחק עלי כשאני אומרת שכל זה אפשרי.

אולי זו דרכה האמביוולנטית לזעוק לעזרה ואני צריכה לחוש יותר חמלה כשאני קוראת כזה שיר, אבל לא בא לי היום.

על אפקט הפלצבו ("אינבו" בעברית) כתבו רבים וטובים ממני.  למי ששכח, זוהי תגובה לתרופה או הליך רפואי שנובעת מציפיותיו של האדם ולא מהשפעה אמיתית של ההליך או החומר הפעיל בתרופה. במילים אחרות, עצם הידיעה שאדם מקבל טיפול כלשהו מאפשרת את יצירת התגובה הצפויה ויכולה לעורר בגוף את המנגנוני ריפוי העצמאיים שלו.

אנדרו וייל, בספר (המומלץ מאוד) Health and Healing סוקר מגוון רחב של שיטות ברפואה משלימה, ומשער שחלק לא מבוטל ממקור כוחן הוא השכנוע הפנימי של המטפל ביכולתו לרפא, יכולתו לשדר בטחון זה למטופל וע"י כך לגייס את מערכות הריפוי הטבעיות שלו. רעיון מענין נוסף שמועלה שם הוא שבמחקר המדעי/רפואי מנסים תמיד לנטרל את אפקט הפלצבו ולברר מהי היעילות ה"אמיתית" של התרופה, במקום ללמוד איך להשתמש באפקט פלצבו ביעילות  כדי להשיג ריפוי ולהמנע משימוש בחומרים מזיקים או ניתוחים מסוכנים.

השבוע קראתי בספרו של אבי שדה לישון כמו תינוק על מה שאפשר לקרוא לו "פלצבו, הדור הבא".  הוא מספר שהרבה הורים קובעים תור לטיפול בהפרעות שינה של ילדיהם, וכשהם מגיעים לטיפול כמה ימים לאחר מכן הבעיה נפתרה מאליה. עצם ההחלטה לבוא לטיפול היתה טיפול מספיק. סקר רנדומלי קצרצר שערכתי גילה כל מיני סיפורים דומים. ברגע שמחליטים שהמצב ממש גרוע וחייבים לעשות משהו בנדון, איזשהו שינוי מגיע עוד לפני שחשבנו מה בכלל אפשר לעשות.

כמו שאפשר לנחש מחומר הקריאה שלי, אביגיל לא ישנה מי יודע מה לאחרונה. אחותי היקרה רצה לקנות לנו את הספר המדובר, קראנו בשקיקה פרק או שניים וכמעט החלטנו לנסות את "שיטת 5 הדקות" (הידועה לשמצה) עד שהבנו שזה בלתי אפשרי כל עוד הילדה צריכה לאכול בלילה. בלב כבד הלכנו לישון ללא שום החלטה אופרטיבית, אבל בלילה היו לנו שתי הנקות ודי. וואו.

אז מה למדנו היום? שגם טיפול סרק יכול לגייס יכולת ריפוי, שכוונה לקבל טיפול היא לפעמים כל הדרך לפתרון ולא רק חצי הדרך, ושעם האנרגיה הזו אנחנו יכולים להשפיע גם על הסביבה באופן מוחשי לגמרי.

גם לכם קרה פעם משהו כזה? הוסיפו תגובה!