הרהור מס' 1:

כתבתי בבלוג הזה לא מעט על לידה, ולידה טבעית, ואיך שאשה יודעת ללדת אם רק לא יפריעו לה, איך שזה טבוע לנו בגוף ואם רק נסמוך עליו הוא ינחה אותנו לעשות את הדבר הנכון. אני עדיין מאמינה בזה. מה שפתאום חשבתי הוא שאם אשה יודעת ללדת, למה אישה או איש לא יודעים לחיות? למה איבדנו את האינסטינקט לבחור את הדבר הנכון לנו? למה אנחנו כל הזמן מתלבטים, מתייסרים, מפחדים לטעות, מפחדים לבחור? אם לשפוט לפי מה שקורה בלידה, זה בכלל שאין לנו תמיכה. המיילדת מציעה איזה פיטוצין קטן על הדרך "כדי שהכל ילך יותר מהר", הפרסומת דוחפת לנו איזה מקדונלד'ס קטן לפה כי זה מה שכולם אוכלים אז זה בטח בסדר, הסביבה מלאה פיתויים לדברים שלא עושים לנו טוב. אפילו כשאתה רוצה ומודע ומתכוון לשמור על אורח חיים בריא, אתה מוצא את עצמך נלחם בכוחות אדירים שכל מטרתם להשפיע על הבחירות שלך. לטובתם. ויש גם את עיניין הברירה. בלידה יש את הכאב שמכריח אותנו לעשות את הדבר הנכון, אם רק מסכימים להרגיש אותו. בחיי היומיום אנחנו לא במצב של חוסר ברירה מיידי. אנחנו יכולים לבגוד בגוף שלנו הרבה זמן עד שהוא יבגוד בנו בחזרה. וגם אז כנראה נאשים את הגוף ולא ניקח אחריות על הבחירות שלנו. ברגע שנחלצנו ממאבק על השרדות מיידית, יש פתאום המון אפשרויות פעולה ולך תדע מה נכון.

הרהור מס' 2 (בעקבות הרצאה של איל שפרינגר):

מסתבר שבחברות פרימיטיביות של ציידים-לקטים אנשים היו אוכלים מאות סוגים שונים של מזון. הם היו במצב תמידי של חסר קלורי ותזונתי, אבל איכשהו הכל התאזן, וכולם היו בריאים פחות או יותר. הרעב הנחה אותם היטב. הם היו בקשר הדוק עם כל סוגי הצ'י של העולם. עם המעבר לחברה חקלאית כל אחד הצטמצם לאכול בעיקר את מה שהוא מגדל, ופתאום התחלנו להיות חולים. תחשבו על כל הדברים שאכלתם היום. כמה מהם הם בסך הכל קומבינציה של חיטה וסוכר? כמה סוגי דגנים אתם אוכלים? אורז, חיטה, אולי עוד אחד? כמה סוגי ירקות אתם שוקלים להכניס לסלט? אם אתם לא צמחונים, כמה סוגי מזון זה מוסיף לכם לתפריט בפועל? עוף, בקר, אולי כבש? יש לנו אשליה של מבחר עצום, ובעצם אנחנו ניזונים ממעט מאוד דברים. המון ערוצים בטלויזיה ובכולם אותן תכניות. ים של מפלגות ובכולן שולטים קומץ בעלי אינטרסים. כל מיני קרנות פנסיה וכולן בבעלות אותו טייקון. הצרכן המצפוני נאלץ להתלבט אם להחרים את החמאה של תנובה בגלל הקוטג' או של של טרה שמיוצרת בשטחים. בסוף הכל אותו דרעק.

הרהור מס' 3:

לא יודעת אם הוא קשור. נלך איתו ונגלה בסוף. הבוקר הפתיע אותי היורה. הייתי צריכה לדעת, לפני יומיים התחיל הסתיו באופן רשמי, ואתמול אפילו אמרו ברדיו. אבל רק לפני רגע עוד היה קיץ וחשבתי שהוא יימשך. בקיץ שיחקנו, נסחפנו, האש בערה לנו בבטן. עכשיו מתחלפות העונות. עכשיו זמן המתכת, ההתכנסות, חשבון הנפש. שינויים זה דבר קשה ופתאום אני מוצאת את עצמי מותשת בלי סיבה. הרגשה של סוף, של פרידה, לא ברור ממה. אולי אני מחוברת לצ'י של העולם יותר ממה שחשבתי. בחיים המתועשים והמרופדים שלנו היום יש לנו כל מיני סוגים של רעב, כל מיני סוגים של כאב. והמשימה שלנו היא לבחור למי מהם להקשיב.

תמונה ראשונה: בגיל 17 הלכתי ליום פתוח של מדיסין נהרדעה, ביה"ס הישראלי לשיאצו. אני לא זוכרת למה חשבתי ששיאצו מעניין אותי. אני לא זוכרת מי הרצה ואיזה אנשים היו שם. אני לא זוכרת למה לא נרשמתי בסוף. מה שנחרט בזכרוני הוא המשפט "לב של שיאצו הוא לב של אמא". זה, ושהעבירו תרגיל מגע וכל הגוף שלי כאב מרוב סטרס.

תמונה שניה: חלף עשור. עברתי כל מיני גלגולים. הגעתי למדיסין ר"ג. מי  שנרשמו ללימודים ב-95' הפכו להיות המורים שלי. שלוש שנים למדתי שצריך לדעת להרגיש את הצ'י, להקשיב לאינטואיציה. שמעתי ולא הבנתי. הבנתי ולא הפנמתי. נצמדתי לשכל, להסברים, לרציונליות.

תמונה שלישית: כמעט שנה שאני עובדת בקופת חולים. שיאצו אינטנסיבי, שש שעות ביום, יומיים בשבוע, שמונה מטופלים במשמרת. נוגעת באנשים ונוגעת ונוגעת ונוגעת. בלי להפסיק כשמתעייפים ובלי להוריד הילוך כשלא מתחשק. לעבוד גם כשלא בטוחים, לעבוד גם כשלא מבינים. ללמוד להרפות, לוותר, לסמוך על הבטן. פשוט להיות שם ולהתמסר למגע. לגלות שלתת טיפול זה גם לקבל טיפול. המגע הוא דו כווני, המגע מרפא את כל מי שמעורב בו. פתאום אני רואה שהשתניתי. השערים נפתחים, החומה מתרככת, הגבולות מיטשטשים. מאיפה זה בא לי פתאום, בגיל שלושים ושלוש? אהבה חדשה. לעצמי. לעולם.

גבירותי ורבותי, הריני גאה להציג בפניכם את דף הבית החדש שלי! קוראי הבלוג שיסתכלו מסביב יגלו עיצוב חדש, ותחת הלינק "דף הבית" ימצאו את האתר המלא של הקליניקה. בהזדמנות חגיגית זו אני רוצה גם לומר כמה תודות:

קודם כל תודה לרון, שהוא לא רק הבעל המושלם אלא גם תותח אינטרנט מן המדרגה הראשונה. כל הצד הטכני של האתר מונח על כתפיו החסונות (למרות שגם אני יודעת לערוך איזה PHP פה ושם). שלא לדבר על ההערות, העצות, התמיכה והעידוד.
תודה לטושה על העיצוב הנהדר, על הסבלנות האינסופית לשינויים קטנוניים, ועל היכולת להבין בכלל מה אני רוצה.
תודה לנחלת בנימין, הקפה השכונתי שלי, שבו ישבתי וכתבתי. אני חושבת שזו תחילתה של ידידות מופלאה בין הלפטופ והקפה של הבוקר.
תודה לכל המורים שהיו לי במשך השנים. מסתבר שהפנמתי לפחות חלק ממה שאמרתם, ויש לי מושג מה אני עושה.
תודה למטופלים שמרשים לי לשאול ולגעת (ואפילו לדקור) ומראים לי שוב ושוב שהתיאוריות היפות באמת מביאות תוצאות בשטח.
תודה לכל מי שעזר לי, גם בלי לדעת, לצאת מהסטגנציה ולהתחיל לזוז.

אז זהו. הכל כתוב. הכל בחוץ. הפיצו את הבשורה! תגובות, שאלות, הערות (ואיחולים) יתקבלו בברכה…

וואי וואי וואי איזה קריזה שחטפתי עכשיו.
הלכתי לקרוא באינטרנט על טאו שיאצו. תמיד ידעתי שהוא קיים אבל לא ממש הבנתי מה הקטע שלו. אתמול, בקורס התמחות בהריון ולידה ברפואה סינית, קיבלתי טעימה מעניינת ורציתי לדעת עוד. גיגול זריז הביא אותי לאתר של צביקה, שאפילו אני שמעתי שמועה שהוא מין סוג של תותח על. ישבתי, קראתי על עקרונות התנועה של השיטה, ואז נתקלתי במשפט הבא:

"מהירות מטוטלת – המהירות הטבעית אשר שומרת ומיצרת אנרגיה היא מהירות המטוטלת. כפי שאנשטיין תאר במשוואתו המפורסמת .E=mc2 זוהי המהירות של עצם אשר מגביר את נפילתו כתוצאה מכוח המשיכה"

ה-צ-י-ל-ו-!!!!!!!!!

איזה גיבוב שטויות חסר תועלת! איזה אוסף לא קוהרנטי של מושגים פופוליסטים! איזו זוועת עולם, למען השם!

הבה נעמיד דברים על דיוקם:

1) המושג הנכון הוא תנועת מטוטלת ולא מהירות מטוטלת. מהירות המטוטלת משתנה כל הזמן, היא אפס בקצוות ומגיעה לשיאה במרכז.
2) משוואתו המפורסמת של אינשטיין עוסקת בהמרה של חומר לאנרגיה וההפך. אין לה קשר לתנועת מטוטלת או לנפילת גופים.
3) מהירותו של עצם נופל כתוצאה מכח המשיכה משתנה בהתאם לזמן שחלף מרגע הנפילה. המשוואה המפורסמת שקשורה לתנועה זו היא דווקא החוק השני של ניוטון, ולפיה הכוח המופעל על הגוף הוא מכפלת מסת הגוף בתאוצה שלו.

ואת כל זה אני אומרת בשליפה, יותר מעשור חלף מהפעם האחרונה שלמדתי פיסיקה (וגם את הקורס הזה עברתי בקושי). אני די בטוחה שכל תלמיד 3 יחידות פיסיקה יתלוש את שערות ראשו בייאוש מול גוש הטמטום הזה. נחמתי היחידה היא ששמואלי, המורה האגדי שלי מהתיכון, כנראה לא יחשף לקטסטרופה הזאת. זה עלול לשבש עליו את דעתו באופן בלתי הפיך.

אז יש כותבים מפגרים בעולם, מה חדש? מה אני מתרגשת? כי הטפשות הזאת מוצגת לעין כל באתר שאמור להיות רציני, כי אנשים שרוצים לדעת מה זה שיאצו יגיעו לאתר הזה ויחשבו שאנחנו חבורת סתומים, או שרלטנים, או שניהם גם יחד. כי אם הפיסיקה  של השיטה היא קשקוש מוחלט, מי יאמין לנו שהעומק הרוחני שלה הוא נכון ואמיתי? או שכל העסק בכלל עובד? אני בקריזה כי בגלל דברים כאלה אנשים צוחקים על רפואה משלימה, ולא מטפלים בעצמם, וסובלים, והעולם לא נהיה מקום יותר טוב. לא פחות.

יש עוד המון דוגמאות כאלה. החל מסתם ניסוחים עילגים , דרך ההצהרה "לבעלי ביטוח חיים: חשוב לדעת כי כל הטיפולים בקליניקה מכוסים על ידי כל חברות הביטוח" (ביטוח חיים מכסה מקרי מוות. הטיפולים בקליניקה יעזרו, מילולית, כמו כוסות רוח למת), וכלה בלהג הפסאודו-פיסיקלי שלעיל.

מטפלים יקרים: אנא! חדל קשקשת ברשת! אל תנסו לדבר בשפות שאתם לא מבינים! תעשו טוב את מה שאתם יודעים. זה מספיק.

מטופלים יקרים: סליחה, באמת, לא התכוונו לזלזל באינטיליגנציה שלכם. אל תתנו לפשלות האלה לקלקל הכל. אנחנו לא שקרנים ולא אימבצילים. רק אנושיים.

אני דווקא אוהבת את נירה רבינוביץ', סתם בא לי תמונה של קקטוס.

בא לי לשבור צלחות. בא לי להפוך רהיטים. בא לי לטרוק דלתות ולבעוט בכל מה שנקרה בדרכי. אני אוכלת את ארוחת הבוקר שלי בזעם. אני משליכה את הנעליים למקומם בכל הכח. זה לא ממש מספק. עוד לילה חצי לבן עבר על כוחותינו. דווקא לילה גרוע במידה רגילה למדי, לא משהו יוצא דופן. פתחנו בשעה רצופה של בכי באדיבות ילדה מס' 2, יללות סמליות מטעם ילדה מס' 1 לקראת סיום, מי זוכר כבר מה היה באמצע.

זה כלום לעומת הלילה ההזוי שהיה לפני שבוע בערך. סדר הדברים מעורפל, אבל היו מעורבים בו האלמנטים הבאים: מסיבת קריוקי אצל השכנים ממול (חייבים להודות, הם היו יחסית בסדר הפעם. בעיקר שלמה ארצי ולא מזרחי כבד, סיימו ב-11 וחצי ולא באחת בלילה, ווליום חזק אך לא מופרך לחלוטין), הגדולה מתעוררת ודורשת ללבוש תחתונים. הקטנה בוכה ארוכות ומוחזרת לישון עם מוצץ. הגדולה מתעוררת ודורשת לחזור לחיתול (לפחות לא הרטיבה). הקטנה בוכה ארוכות ומוחזרת לישון עם ציצי. הגדולה מודיעה שהיא הולכת לסלון ונרדמת על הספה. הגדולה כמעט נופלת מהספה ומוחזרת לישון במיטה. הגדולה מודיעה שהיא הולכת לסלון ונרדמת על השטיח.  והכל משולב בבכיות "אמא'לה, איה, כואב לי" ודרישות משונות (בקבוק, שוקו, קפה) שנענות בסירוב תקיף, וסירובים שנענים ביללות מדגם סירנה. מיותר לציין שדרמה אצל ילדה מס' 1 מעירה את מס' 2 וההפך. שמח! לפחות למדתי להירדם ממש ממש מהר.

אז אין לי כל כך אפיקים קונסטרוקטיביים לפרוק את האגרסיה שהצטברה בלילות כאלה ובימים לא הרבה יותר טובים. פתאום חשבתי שפעם היו לנו הרבה יותר הזדמנויות לשחרר אגרסיות. לחבוט בשטיחים, לעדור בשדה, לשחוט איזה תרנגולת אם ההמצב היה ממש קשה, ואז אפילו למרוט לה את הנוצות. כיף! ואז באה הקידמה ושחררה אותנו מכל המטלות המעיקות האלה, והחליפה אותן במטלות מעיקות חדשות עם תסכולים חדשים אבל בלי שום פתחי אוורור בנויים לשחרר בהם את הכעס. עם כל חומרי הניקוי החדשים אפילו לקרצף סירים לא יוצא לי (שאני אשפשף?). לאן נוליך את כל האנרגיה הזאת? פלא שהיא עושה אותנו חולים? וזה לא שאין מה לעשות (תחשבו לבד מה, אני עצבנית ולא בא לי לחשוב חיובי כרגע), אבל זה דורש זמן פנוי, ולרוב איזשהי הוצאה כספית, וקצת מודעות, וזה אף פעם לא מיידי. צריך להתאמץ ולפנות לזה מקום. ואנחנו מתעצלים ושומרים הכל בבטן או מתפרצים בצורה הרסנית.

או כותבים בבלוג ומקוים לטוב.

סוף חודש תשיעי. שבוע לפני התאריך המשוער. יש עוד בדיקת דם לעשות מחר, חתונה שצריך להספיק ביום חמישי, למוניטור ביום ראשון הרופאה אמרה לי לא לבוא אלא פשוט ללדת קודם. העגלה מכובסת, העריסה אורבת בפינה עם מזרן חדש, אמא של רון בכוננות כבר חודש. נראה לי שהכל מוכן. אני מחכה.

כשאמהות בגינה שומעות שאני מתכננת לידה טבעית (שניה!) הן מיד נכנסות למגננה קטנה – "אוי, אבל אני הייתי חייבת אפידורל, אני כל כך פוחדת מכאב!" ומה אתן חושבות שאני, פריקית של כאב? לפני שבועיים היה לי כאב שיניים נוראי, שהלך והחמיר עד שרצתי לבית המרקחת הקרוב כדי לקחת אקמול (פחות סקסי מהויקודין של האוס אבל בהחלט מרשים בהתחשב בכך שאני לא זוכרת מתי בעשור האחרון השתמשתי במשכך כאבים כלשהו) ומשם המשכתי לרופא השיניים שלי לטיפול שורש. בטח שעברתי אותו עם הרדמה מקומית, מה אני פסיכית? להמנע מאפידורל זה לא סתם לוותר על הנוחות שמאפשרת הרפואה המודרנית. לחוות את כאב הלידה זה בגלל שלכאב הזה יש תפקיד. כאב שיניים מריץ אותנו לרופא. כאב בטיפול שיניים הוא מיותר לחלוטין. אפילו כבוד "לידה פעילה" אומרת שכדאי לעשות הרדמה אם יש צורך בתפרים. בנוסף לשאר היתרונות של לידה טבעית, לכאב בלידה יש תפקיד דינאמי. הוא מנחה אותנו מה לעשות, איך לזוז, מה שמקל את הכאב מקדם את הלידה. הדבר הזה משתנה כל הזמן, וכדי לעקוב אחריו הראש צריך להתמסר לגוף, לתת לו להוביל, לתת להכרה להתערפל, ללכת למקומות הלא מוכרים, להיות נוכח בתהליך ככל שניתן. אני יודעת שאפשר גם ללדת בלי זה. קשה לי להסביר למה אני חושבת שזה חשוב.

גיליתי גם משהו משותף ללידה ולרופא שיניים, והוא החשיבות של הרפיה בזמן שלא כואב. זה פחות מעייף מלהיות מכווצים כל הזמן (בלידה כדאי להרפות גם תוך כדי כאב אבל למרבה הצער אין מה להרפות בשיניים, רק את הצפרניים שננעצות במשענת הכסא…), וגם גורם לך לשים לב שלא כל הזמן כואב. יש הפוגות. אפשר לאגור כוחות. אפשר לנשום. אפשר להרגע. זה בעצם לא כל כך נורא כמו שסיפרו לנו.

—

חצי יום עבר. אני עדיין מחכה. ההימור האחרון ששמעתי הוא על מוצ"ש. אני אעדכן.

האם מוכרת לכם הסיטואציה הבאה: מטופלת חדשה מגיעה לקליניקה. יש לה מיגרנות, כאבי מחזור, גלי חום, סחרחורת, צריבה בשתן, קושי להירדם, נימול בקצות האצבעות, עצירות, נטיה לדכאון ועבודה שהיא שונאת. אבל בשביל מה היא הגיעה אליכם? ירידה במשקל.

יש מי שיגידו שאם עודף משקל הוא התלונה העיקרית, בזה נתמקד, הלקוח תמיד צודק. יש מי שיגידו שמשקל עודף היוא סוג של פתוגן שצריך לסלק, וממילא ערימה מכובדת של סימפטומים תיעלם עם ההרזיה וחיזוק מערכת העיכול. אני מניחה שלא רבים יעצרו לשאול למה היא בכלל רוצה לרזות. כולנו שבויים (ברמה זו או אחרת) בתפיסה ששומן הוא רע, רזון הוא טוב, וכולם רוצים (וצריכים) להיות רזים. נכון, יש סטטיסטיקות שמצביעות על סיכון מוגבר למחלות לב, שחיקת מפרקים, סכרת וסיבוכיה, ואפילו סרטן. אבל גורם סיכון לא פחות חשוב לכל אלה הוא סטרס. אדם שמן בחברה המערבית של ימינו מוצף בדימויים של האדרת הרזון. הוא לומד לשנוא את עצמו ואת גופו, להרגיש פחות ערך, לא מספיק טוב, חסר משמעת וכח רצון, לא ראוי לשמחה של האנשים הרזים בפרסומות. קראתי פעם שבצ'רנוביל המחלות הנפוצות ביותר כיום הן לא תופעות לואי של קרינה, אלא תוצאה של סטרס ופחד מפני השפעות הקרינה. אני לא אתפלא אם השמנה היא גורם סיכון לכל כך הרבה מחלות גם בגלל התחושות הקשות שנלוות להיות אדם שמן בחברה שלנו. (והנה תרגיל מחשבתי קטן למי שאומר בליבו "אבל זה באמת נורא לא בריא להיות שמן!" – האם שמעתם פעם מישהוא צועק "יא מעשן!" כמילת גנאי?).

למה ואיך הופך אדם לשמן? חכמים ממני (עפר ברנוביץ') התייחסו ללחות וליחה (ובמקרה זה צבירת שומן) כאמצעי מיסוך, דרך של הגוף להתמודד עם קונפליקטים. אולי אכילה מופרזת היא דרך לבטא שנאה עצמית, להעניש את עצמי ע"י כך שאני שמן? אולי השומן הוא דרך להמנע מקשרים חברתיים? אולי זה אמצעי לטשטוש המיניות? יש איש שמן בספר שקראתי שחושב על המוות כדמות של שלד כחוש, מבחינתו כל ביס שהוא בולס וכל ק"ג שהיא מעלה הם אחיזה בחיים, התרסה כנגד המוות. יש עוד המון סיבות מגוונות ומקוריות להשמין, ורבות מהן אני לא יכולה אפילו לנחש. ולמה אדם רוצה לרזות? אולי כדי לרצות את סביבתו? אולי גם הרעבה עצמית היא גם ביטוי לתוקפנות? אולי מתוך תקוות שווא שהרזון הוא תרופת פלא לכל שאר הבעיות? כמו כל דבר אצל בני אדם, גם המניעים שלנו הם מאוד אישיים, ואל לנו להתנשא ולהניח שאנחנו יודעים מה עומד מאחורי הבחירות שעשה אדם אחר.

בעיני המשקל הוא לא העיקר. בעיני אדם שמח ואוהב שמצא צרך לבטא את הייחוד שבו הוא אדם בריא שלא צריך "לרפא" אותו משומן.  הבחורה הנחמדה מתחילת הפוסט לא צריכה תפריט לדיאטה, היא מבקשת עזרה להתניע תהליך של שינוי. שינוי בריא יתחיל מהבנה שהיא לא פגומה, שלגוף ולרוח יש תבונה משלהם, וצריך לכבד אותם, להקשיב להם, להבין מה הם מנסים לומר. איזה תפקיד ממלאת ההשמנה בחיינו? אולי היא סיימה את תפקידה ואפשר להמשיך הלאה? אולי אפשר למצוא לה תחליף שיש בו פחות סיכונים בריאותיים וסטיגמות חברתיות? ואולי (כמו בגישה ההומאופתית) זה הרע במיעוטו, הפתרון הכי טוב שאפשר למצוא כרגע, וצריך ללמוד לחיות איתו בשלום ולאהוב את עצמנו כמו שאנחנו?

***

ולמה התחלתי לחשוב על כל זה? בגלל הסרט המקסים שראיתי אתמול.

הנה הטריילר, "סיפור גדול":

חזרנו משבוע בשוויץ. הבטחתי לאביגיל לכתוב את רשמיה, אבל עד שהגעתי למחשב היא כבר הלכה לישון אז נחכה לפעם אחרת.
הסיבה שאני מאחרת לבלגג (כמו שהתחייבתי, לפחות פוסט אחד עד מוצאי שבת!) היא שהייתי צריכה להתכונן ליום עמוס של קליניקה מחר. מי שרואה אותי בפייסבוק יודע שבשבוע שעבר התחננתי למטופלים כדי שאוכל למלא את מכסת השעות שלי בקליניקה הלימודית. מילא שזה עבד מצוין ויש לי חברים טובים שהתנדבו או מצאו חברים שיבואו. מילא שדקה אחרי שמטופל אחד נאלץ לבטל התקשרה חמותו וביקשה לבוא במקומו, ואם אפשר גם עם בעלה. אבל פתאום גם מצלצלת מטופלת מלפני יותר משנה, בכלל בלי לדעת על מצוקתי הנוכחית, ושואלת אם יש מצב להגיע.
מישהו אמר תודעה יוצרת מציאות ולא קיבל? אני לא רוצה להשמע ניו-אייג'ית טרחנית, אבל בדרך כלל כשאני מעיזה לעשות צעד אמיתי לכוון שאני רוצה ללכת בו, תיכף מגיעה רוח גבית ועוזרת לדחוף אותי עוד קצת קדימה. זה קסם.
אני אשתמש בקסם הזה יותר, באמת, מבטיחה, אבל לא עכשיו. אני רוצה עוד קצת לעמוד במקום. לקחת אויר, להחזיק חזק במעקה, רגע לפני שאני עפה למסע חדש.

השבוע נסעתי לכינוס הישראלי השנתי לרפואה משולבת. ישנן דעות חלוקות לגבי מטרת מסעי, האמנם לצורך הרחבת בינה ודעת או שמא כדי לדלג על יום לימודים רגיל ולעלות על רכבת לחיפה. בכל מקרה, נסעתי.

אחת ההרצאות היתה מפי גניקולוג שפיתח שיטה ניסיונית לטיפול ב-PMS. ההשערה היא שלנשים שסובלות מתסמונת קדם ויסתית קשה יש בעצם אלרגיה להורמוני מין. ע"י זריקות תת עוריות אפשר לאבחן אלרגיה כזו, ואז לעבור סדרת טיפולים של דה-סנסטיזציה כדי לפתור את הבעיה. יש אפילו תיאורי מקרה דרמטיים ושיעורי הצלחה יפים בניסוי של כ-20 נשים.

אבל זה לא הנושא. הנושא הוא שאני יושבת ומקשיבה, ומיד מחליטה שאני נגד כל הרעיון. אשה שאלרגית להורמונים של עצמה? מאיפה הוא הביא את הרעיון הטפשי הזה? ואולי אחד הסימפטומים של PMS הוא גם תגובה חיסונית מוגברת? איך הוא מצמצם את כל מה שעובר על אשה במהלך החודש למבחן אלרגיה עורי? אז מה אם יש לו תיאור מקרה עם ריפוי דרמטי, זה בטח פלצבו,  לכל הזריקות האלה יש אפקט פסיכולוגי חזק. מחקר עם 20 נשים? זה לא רציני. שילוב של פלצבו ומזל. הרופא הזה רק רוצה לקדם את החברה שהוא הקים לייצור ושווק ערכות טיפול.

ואז עצרתי. ושאלתי את עצמי, מה הייתי אומרת אם הטיפול היה דיקור סיני? הייתי אומרת שאמנם לא כל אחד מבין את התאוריות המוזרות לפיהן אנחנו מאבחנים ומטפלים, אבל מי שמכיר יודע שהן הגיוניות להפליא. הייתי אומרת שברור שהשיטה עובדת, ואמנם המחקר מצומצם אבל זה רק עניין של זמן ומשאבים עד שהאמת תצא לאור וכל המפקפקים יתביישו להם בפינה. מטפל סיני? רק כוונות טהורות קורנות מעיניו המלוכסנות.

מסתבר שגם לי יש שיעור ללמוד בפתיחות. יום אחד אני אנסה להבין איך אלרגיה לאסטרוגן משתלבת במה שהרפואה הסינית אומרת על PMS. רפואה משולבת זה אומר שכל צד, המיינסטרים והאלטרנטיבי, יודה שגם הצד השני מבין משהו בבני אדם.

מדברים היום הרבה על מחקרים ברפואה משלימה כדי לגשר על פערי הספקנות. אבל אני חוששת שמחקרים לא משכנעים אף אחד. מחקרים רק משמחים את המשוכנעים, מעצבנים את הסקפטיים ומבלבלים את כל השאר שלא יודעים למי להאמין. מחקרים יכולים להוכיח דבר והיפוכו. ואמנם נדמה לנו שאנחנו אוספים מידע, מנתחים אותו, שוקלים אותו בכובד ראש ורק אז מגבשים דעה, אבל האמת היא שאנחנו לא יצורים כל כך רציונליים. אנחנו קודם מחליטים, ורק אח"כ מחפשים את העובדות וההסברים שיתמכו בנו. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מחפשים דירה, או יוצאים לדייט, או בוחרים מה לאכול לארוחת צהריים.