אביגיל התחילה לעשות סצינות. פתאום היא פורצת בצרחות נוראות כשאני צריכה לצאת לעבודה. בוכה בלי סיבה באמצע היום. רוצה ללכת? לא. רוצה להשאר? לא. רוצה לבכות? כן. בחיי, מתנהגת כמו תינוקת. והרי היא כבר הפכה להיות כזאת ילדה גדולה. חודשים מראש דיברנו על יומולדת שלוש המתקרב ובא, ועל הפרידה מהמוצץ בלילה. ובאמת תוך שני לילות קצרים היא הפסיקה לבקש אותו. לילה אחד היא גם ביקשה לבד לוותר על החיתול ומאז היא פשוט מתעוררת יבשה. ובכלל היא כזאת ילדה חכמה ומקסימה ומצחיקה, ועוזרת עם נגה, וממש ממש כיף איתה, והיא יודעת לשחק גם לבד וגם עם ילדים חדשים. היא נראית שמחה. אני חושבת שטוב לה. אז למה הדרמות האלה כשאני צריכה ללכת, אפילו לשעה? כבר עברנו את השלב הזה, היא כבר היתה אומרת לי "טוב, לכי, ביי-ביי!" וממשיכה בעיניניה. עכשיו אני לא יכולה להגיע לדלת בלי הבטחות לסוכריות ועוגיות ושאני אחזור מהר מהר וגם אז רון צריך לתלוש אותה מהידית של הדלת כדי שלא תרדוף אחרי. קורע לב. באמת.
למה זה מגיע לי? שאלה הפולניה הקטנה שבתוכי. מה עשיתי רע? האם באמת שחרור האשה לא שווה כלום ואני מתעללת בילדה כשאני יוצאת לעבוד יומיים בשבוע? לילה אחד נשברתי, והרמתי טלפון לחברה שהיא גם פסיכולוגית ילדים. משבר גדילה. איזו מילת קסם. הכל פתאום הסתדר במקום. כן, היא ילדה גדולה, כל כך גדולה שהיא מבינה שהיא גדולה. כל כך מבינה שהיא מבינה שזה די מפחיד להיות ילדה גדולה. מה אני יודעת לעשות לבד? מה לא? מתי אני צריכה עזרה? מתי לא? ואם אני אני אמשיך לגדול האם אני אוכל לחזור להיות קטנה כשאני ארצה? פתאום ההתעקשות לאכול רק בצלחת גדולה נראית הגיונית. פתאום הנסיון למדוד כל יום את הנעליים הגדולות מדי (כי אני כבר גדלתי!) הוא סביר לחלוטין. זה מה שמעסיק אותה, ועם זה היא צריכה לשחק כל הזמן. מי גדול ומי קטן. מה עושים גדולים ומה עושים קטנים. מה קורה כשגדולים אבל מתנהגים כמו קטנים. איפה הגבולות החדשים שלה. וכשקיבלתי אישור שזה מה שקורה לה, גם אני יכולתי קצת יותר להרגע. היא בסדר. אני בסדר. זה רק משבר גדילה וזה חולף. ככה אנחנו גדלים.
ומה איתי? אולי גם לי יש משבר גדילה? נהייתי אמא אמיתית, שתי ילדות, שתיהן הולכות לגן אמיתי עוד 3 ימים. אני עושה כביסה כל יום ומבשלת ומארגנת את הבית והולכת לעבודה ומטפלת באנשים ומטפחת קריירה ועושה המון דברים של גדולים. אבל אני עדיין מרגישה קצת ילדה. בת 34 עוד מעט. זה גדול? זה קטן? ואם אני רוצה הפסקה מכל זה? ואם אני רוצה קצת לחזור להיות צעירה חסרת אחריות? לא לוותר על הכל, רק להקפיא לרגע את החיים, ללכת למקום אחר ולחזור.
אז לפעמים אני מוצאת את הפינות שהן רק שלי. למשל השיר הזה שצץ לי בראש הבוקר:

קודם כל, תודות למגיבים לפוסט הקודם. רצה הגורל ודווקא השבוע הג'ימייל החליט לשלוח את התגובות של הבלוג לתיקיית הזבל, אבל הנה מצאתי אותן, קראתי אישרתי ופרסמתי. אז תודה, מעומק הלב. האמת היא שאני כבר מרגישה שדברים מתחילים לזוז. אחרי חודשים של התבחבשות הצלחתי לכתוב את העמוד הראשון לאתר החדש שלי (בקרוב ההשקה!), איזו תחושת נצחון.

טל כתב לי לשמוע את דיויד בואי, בוב מארלי או פורטיס, אבל האמת היא שלפני כמה ימים נזכרתי בדיסק שהכנתי ב-2007 עם 10 שירים לאי בודד. גל קוסטריצה היקרה (שאז עוד היתה רק חברה של חבר) הזמינה אותנו לערב מוסיקלי, שבו על כל אורח להכין דיסק עם 10 שירים שהיה לוקח איתו לאי בודד, ולהציג את בחירתו בפני הקהל. נשמע דידקטי, אבל היה ממש כיף, ואני אף זכיתי בפרס יקירת השופטים. אז ישבתי לשמוע את הדיסק שלי, לבד, בפול ווליום, בסטריאו איכותי (ולא ברמקולים המעפנים של המחשב). אפילו השירים שנראו לי מוזרים על הנייר הוכיחו את עצמם באוזניים. זה היה כמו לקבל עירוי עם זיקוק של עצמי.

הנה העשיריה שלי, עדיין רלוונטית אחרי 4 שנים:

1. Sea Song (Robert Wyatt)
2. Feather By Feather (Smog)
3. (רמי מואשם באחזקת סמים קלים (ג'ירפות
4. Shivers (Witches + Nick Cave)
5. It's a Rainbow (OP8)
6. (שקט (כנסיית השכל
7. Wedding Song (Varttina)
8. Hair (Hair Soundtrack)
9. Poison (Alice Cooper)
10. Unanswered Prayers (Garth Brooks)

פיטר האמיל הוא אהבת נעורי. אמנם הראשון שלי הוא רוברט ואייט עם Rock Bottom, אבל מיד אחריו הגיעה קסטה חבוטה של Pawn Hearts והרומן הארוך התחיל. שעות הייתי צמודה לטייפ (פעם לא היה MP3) נסחפת במסעות מוסיקליים מוטרפים, נסערת מכל שורה באנגלית שהצלחתי לפענח (פעם לא היה אינטרנט), נרגשת לקראת כל דיסק נוסף שהצלחתי להניח עליו את ידי החמדניות (פעם לא היתה Amazon).

אבל גם אהבות נעורים דועכות עם הזמן, המגוון בערימת הדיסקים שלי גדל ומקומו של פיט נדחק לשוליים. עוד כמה שנים והמיזוג עם ארון הדיסקים של רון דילל את המניות של פיט עוד יותר. מתישהו במהלך ההריון החלטתי שאני חייבת להשמיע לזוברובקה כמה יצירות מופת בעודה בבטן וגיליתי לחרדתי שאמנם נעים להזכר, אבל לשמוע שיר של 20 דקות זה כבר קצת יותר מדי… פיט מצידו לא הפסיק להקליט עד עצם היום הזה.

אבל השבוע הוא בא לארץ להופיע, מיצי וטוש הדביקו אותי בהתלהבות ויצאנו כולנו לחזות בפלא. האיש כבר בן 60, אני ומיצי הכפלנו את גילנו מאז לטשנו עיניים אל אוסף הדיסקים של טוש. האמיל מחליט חצי שעה לפני ההופעה מה הוא הולך לנגן, ואני נשאתי בלבי תפילה קצרה שיהיה חומר ישן. אם כבר לפגוש את אהוב נעורי, לפחות שיהיה לנו על מה לדבר, לא?

ואז הוא הגיע, נראה כמו דוד אנגלי נחמד כזה, והתישב לבד על הפסנתר. היה קצת מוזר, מצאתי את עצמי עושה בראש אבחנות סיניות ומגיעה למסקנה  שהוא מאוד עץ. מצחיק איך שהזכרון עובד, פיט פורט כמה אקורדים על הפסנתר, ופתאום 3 המילים הראשונות של השיר קופצות לך לראש. אין לך מושג איך קוראים לו או מאיזה אלבום ואיך הוא הולך להמשיך, אבל לקצה זנבה של כל שורה נקשר המשפט הבא, ולפעמים גם בלון של זכרונות שמזמן לא אווררו.

להדרן האחרון הוא שר את Sleep Now, וסיפר שהבת הקטנה שלו תהיה בת 21 למחרת,  בוגרת באופן רשמי, ובכך תשים קץ לנחיצות הביולוגית שלו. בכלל שכחתי מהשיר הזה, לאביגיל שרתי פעם אחת את וילהלמינה שהוא לא בדיוק שיר הערש האופטימי ביותר שנכתב אי פעם. אבל זה היה שיר פשוט ויפה, וחלק מההפתעות בלהיות אמא זה לגלות שאת לא מזדהה עם הילדה יותר, אלא עם אבא ששר לה. ובמשפט האחרון של השיר, כשאני כבר ממילא על סף דמעות מהמחשבה על התינוקת הקטנה שלי שמחכה לי בבית, פיט מתקשה קצת עם המשפט האחרון והקהל מבין שגם הוא מזיל דמעה כשהוא אומר -

Your father loves you, as though he never knew the meaning of the words until just now…