ב-12.6 לפנות בוקר, נולדה לנו נגה. עוד לא שבועיים וכבר נדמה לי שהיא תמיד היתה פה. מי זוכר שהיא היתה פעם אצלי בבטן. מי מאמין  שבכלל היה לה מקום שם.

בהמשך לדיון הקודם על כאב, אז היה מאוד כואב. וגם הפוגות למנוחה בקושי היו. יומיים של צירים חלשים (כולל שתי נסיעות שוא לתל השומר) אבל כשזה ממש התחיל זה היה חזק ומהיר. שעתיים בחדר לידה והיא בחוץ. אני זוכרת שחשבתי שאני לא מבינה למה הכנסתי את עצמי לברוך הזה של לידה טבעית. אני זוכרת שנשבעתי שאני בחיים לא עושה עוד ילד. אני זוכרת שמתתי מפחד מפני הכאב שיביא איתו הציר הבא. אני זוכרת שדחפתי בכל הכח, למרות הכאב, רק כדי שזה יגמר כבר. ואז בבלופ גדול היא יצאה החוצה, השתעלה קצת, ואני התחלתי לצחוק מאושר. זה נגמר. היא אצלי בידיים עם הריח הזה שלה, רכה וחלקלקה, ושום דבר כבר לא חשוב. אני זוכרת את העוצמה של הצרחות שלי, אני זוכרת שבקושי הייתי בשליטה על מה שעובר עלי. אבל תוך לא יותר משעה מהלידה כבר לא הייתי יכולה להזכר בכאב. אני יודעת שזה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים, אבל אני לא מסוגלת לשחזר את התחושה. כי ככל הנראה אם לא היה לי מחיקון קטן בנוי במוח, המין האנושי היה נכחד מזמן.

אז כן, אחרי כל זה אני עדיין ממליצה על לידה טבעית. מכל הסיבות הבריאותיות והאידאולוגיות שיש, ואולי כי בנוסף לכל אני קצת פסיכית שנהנית להיות גיבורה

סוף חודש תשיעי. שבוע לפני התאריך המשוער. יש עוד בדיקת דם לעשות מחר, חתונה שצריך להספיק ביום חמישי, למוניטור ביום ראשון הרופאה אמרה לי לא לבוא אלא פשוט ללדת קודם. העגלה מכובסת, העריסה אורבת בפינה עם מזרן חדש, אמא של רון בכוננות כבר חודש. נראה לי שהכל מוכן. אני מחכה.

כשאמהות בגינה שומעות שאני מתכננת לידה טבעית (שניה!) הן מיד נכנסות למגננה קטנה – "אוי, אבל אני הייתי חייבת אפידורל, אני כל כך פוחדת מכאב!" ומה אתן חושבות שאני, פריקית של כאב? לפני שבועיים היה לי כאב שיניים נוראי, שהלך והחמיר עד שרצתי לבית המרקחת הקרוב כדי לקחת אקמול (פחות סקסי מהויקודין של האוס אבל בהחלט מרשים בהתחשב בכך שאני לא זוכרת מתי בעשור האחרון השתמשתי במשכך כאבים כלשהו) ומשם המשכתי לרופא השיניים שלי לטיפול שורש. בטח שעברתי אותו עם הרדמה מקומית, מה אני פסיכית? להמנע מאפידורל זה לא סתם לוותר על הנוחות שמאפשרת הרפואה המודרנית. לחוות את כאב הלידה זה בגלל שלכאב הזה יש תפקיד. כאב שיניים מריץ אותנו לרופא. כאב בטיפול שיניים הוא מיותר לחלוטין. אפילו כבוד "לידה פעילה" אומרת שכדאי לעשות הרדמה אם יש צורך בתפרים. בנוסף לשאר היתרונות של לידה טבעית, לכאב בלידה יש תפקיד דינאמי. הוא מנחה אותנו מה לעשות, איך לזוז, מה שמקל את הכאב מקדם את הלידה. הדבר הזה משתנה כל הזמן, וכדי לעקוב אחריו הראש צריך להתמסר לגוף, לתת לו להוביל, לתת להכרה להתערפל, ללכת למקומות הלא מוכרים, להיות נוכח בתהליך ככל שניתן. אני יודעת שאפשר גם ללדת בלי זה. קשה לי להסביר למה אני חושבת שזה חשוב.

גיליתי גם משהו משותף ללידה ולרופא שיניים, והוא החשיבות של הרפיה בזמן שלא כואב. זה פחות מעייף מלהיות מכווצים כל הזמן (בלידה כדאי להרפות גם תוך כדי כאב אבל למרבה הצער אין מה להרפות בשיניים, רק את הצפרניים שננעצות במשענת הכסא…), וגם גורם לך לשים לב שלא כל הזמן כואב. יש הפוגות. אפשר לאגור כוחות. אפשר לנשום. אפשר להרגע. זה בעצם לא כל כך נורא כמו שסיפרו לנו.

—

חצי יום עבר. אני עדיין מחכה. ההימור האחרון ששמעתי הוא על מוצ"ש. אני אעדכן.

זהו, לפי הספירות הכי שמרניות אנחנו בחודש תשיעי. מדי פעם אני מגיחה מבועת ההדחקה ומתחילה להכין דברים. תיק לידה, כביסה של בגדים פצפונים, קנית חיתולים במידה זערורית. גם ישבתי יום אחד לקרוא סיפורי לידה באינטרנט, ככה להכנס לאוירה. סיפורי לידה, כמו כל דבר בצה"ל, מתחלקים לשלושה סוגים: מור"קים ותיאורי סבל ("התחננתי לאפידורל/הרופא אמר שחייבים קיסרי דחוף/המילדת אמרה שצריך לחתוך/לקחו את התינוק". מדכא נורא), סיפורי לידה טבעית ("זזתי/נהמתי/צעקתי/הרגשתי שאני רוצה ללחוץ". יש את שלי ויש עוד כאן), וסיפורי איך נלחמתי (בהצלחה או לא) בצוות הרפואי על זכותי ללדת כמו שאני רוצה.

התחושה שנשארתי איתה היתה שיש המון המון לידות שתלויות במזל – האם הצלחתי להתחמק מאינפוזיה כדי להמשיך  להתהלך בחדר? האם ברגע הקריטי הופיעה מיילדת מקסימה שעודדה אותי והצלחתי להמנע מחתך או מיילדת מגעילה שהביאה לי את הקריזה והשאירה אותי ללחוץ שעתיים לבד? ובעיקר – האם האמנתי בעצמי שאני יכולה לעמוד בלידה בלי משככי כאבים? ואני שואלת – למה תמיכה ועידוד בלידה זה ענין של מזל? למה צריך להלחם כדי לא לקבל התערבויות רפואיות מיותרות? למה יש נשים שמוותרות מראש על השליטה בלידה לטובת פרוטוקולים  של כסת"ח?

התשובה הפרטית שלי לכל אלה היא ברורה. אני יודעת שהגוף שלי תוכנן ללדת. אני יודעת שתהליך טבעי ובריא של לידה, כולל הכאב שבו, לא יעמיד אותי במבחני סיבולת שאני לא יכולה לעמוד בהם. אני יודעת שרפואה בכלל ורפואה מיילדותית בפרט נועדו למיעוט המקרים שהסתבך ולא לכל אחת בכל לידה. אני יודעת שמיליוני שנות אבולוציה יקבעו טוב יותר מה צריך לקרות בלידה מאשר מה שתחליט הרופאה הכי מנוסה. הסברים ונימוקים לכל זה אפשר למצוא בספר "לידה פעילה", ספר חובה לכל מי שמתכננת ללדת אי פעם. בגלל כל זה ילדתי את אביגיל במרכז לידה טבעית, ולכן אני חוזרת לשם עם איזמרלדה.

ואז אני מזכירה לעצמי שלא כולן כמוני. רופאים הם לא אנשים מרושעים (בד"כ). הממסד הרפואי לא באמת שונא נשים (או לא רק שונא נשים…). יש סיבה ליחס המתנשא שלו למטופלות. הרבה נשים מצפות לכזה יחס ומשתפות איתו פעולה. לא כולן סומכות על עצמן, על גופן, ועל הטבע שתכנן את תהליך הלידה. כמו רבים אחרים, הן רואות את הטבע כמשהו שצריך לתקן אותו, לא לסמוך עליו. לא כל יולדת רוצה לקחת אחריות על הבחירות שלה, ובכך היא לא שונה מכל מטופל מול כל רופא. הרבה יותר קל לתת לרופא הסמכותי להעריך את המצב ולקבל החלטות במקומנו, זה משקיט את הפחד (ופחד נובע לרוב מחוסר ידע). אבל השקט הזה לא בא בחינם. אנחנו משלמים עליו: בחתכי חיץ מיותרים, בטחורים מלחיצה לא נכונה, בקשיי הנקה, בכאבי גב ממושכים אחרי אפידורל, בתחושות של השפלה, בדידות, חוסר אונים.

איפה שוברים את המעגל הזה? רופאים שלא סומכים על נשים גורמים לנשים לא לסמוך על עצמן, נשים שלא סומכות על עצמן מאפשרות לרופאים לא לסמוך עליהן. אני שוברת את המעגל איפה שאני יכולה, אני יולדת בדרך שלי.

יש שני משפטים חכמים שמסכמים בערך הכל: אשה צריכה ללדת במקום בו היא מרגישה בטוחה. אשה יולדת כמו שהיא חיה.

***

נ.ב

אם מישהו רוצה לאגף אותי מהצד השני ולשאול למה מרכז לידה ולא לידת בית, אז הנה הסיבות שלי: ללכת למקום נפרד שמוקדש רק ללידה עוזר לי להתפקס,  הסביבה הביתית היא הסחת דעת בשבילי. במרכז לידה יש צוות של מיילדות שזמינות תמיד, אין תלות בלוח הזמנים והאילוצים של מיילדת אחת. חוץ מזה מי צריך את כל הבלאגן הזה בבית? לארגן ציוד, לנקות את הלכלוך… וחס וחלילה לפעמים משהו באמת משתבש, ואם כבר להיות קרוב לבי"ח אז קרוב כמו מעבר לדלת זה לא רע בכלל. ועוד דבר, מעצבן אבל נכון – לא להסתבך עם פרוצדורות של ביטוח לאומי ומשרד הפנים בשביל מענק לידה ורישום הילד.

יש היום מרכזים בתל השומר, בעין כרם ובלניאדו. כן ירבו, וכן יוזלו כדי שיותר ויותר נשים יוכלו לעמוד בזה כלכלית!

שלום לקוראים, באמת הרבה זמן לא כתבתי. אל תעלבו חביבים שלי, זה לא אתם, זו אני, בחיי, יש לי פתק מהרופא. הפעילות בקליפת המוח שלי יורדת בהדרגה לטובת המוח הזוחלי. בחוגים מסוימים זה נקרא גם טמטמת הריון, אבל למרבה המזל אני לא חייבת לעסוק בפעילות אינטלקטואלית בימים אלו, ולכן הסימפטום העיקרי הוא צמצום דרמטי של תחומי העניין שלי (עריסות, מנשאים, חולצות הנקה), כולל הזנחת הבלוג.
יש עוד כמה סימנים ברורים לכך שאני בהריון מתקדם, על אף נסיונות ההכחשה הרבים (חודש שמיני זה די מאוחר לקנות ע-ו-ד בגדי הריון, לא?). כבר די קשה לי לקשור שרוכים, אף אחד כבר לא יכול לפספס את הבטן (כמו שעוד היה קורה לפני חודש, כזו אני – קטנה וקומפקטית. חה, חה), מגוון תנוחות השינה שלי קוצץ סופית לשניים – (צד ימין או צד שמאל עם כרית בית הברכיים), שכיבה על הגב ליותר מדקה כבר עושה לי סחרחורת. בעצם גם מחשבות על הילדה החדשה עושות לי סחרחורת (אחיניתי בת ה-5 החליטה שנקרא לה איזדרכת, אבל עם ה').
איך יהיה לי מקום בלב לעוד ילדה? הרי אביגיל היא כבר הכי יפה וחכמה ונפלאה בעולם. איך הקטנטונת החדשה תפלס את דרכה בעולם כזה? מילא אם היא היתה בן, אז אביגיל היתה הילדה הכי חמודה והוא הילד הכי חמוד, הם לא היו באותו מקצה. אבל זו עוד בת, וקשה לי שלא לצפות שהיא תהיה בדיוק כמו אחותה הגדולה. אני עוד לא מכירה אותה. אני מקווה שהיא תהיה נחמדה. בינתיים היא רוקדת סמבה חצי מהיום, ועוד לא החליטה אם היא מעדיפה לתופף לי על השלפוחית או על הקיבה.
אז אני מפנה מקום בבית. אני מסדרת ארונות, מזיזה רהיטים ומפנה חפצים מיותרים. כל השאר כבר יגיע בזמן שלו. חמסה חמסה, טפו טפו טפו.

קיבלתי מתנה את הספר "היי המורה הראשון של ילדך". זו הפעם הראשונה שאני קוראת משהו מסודר על התורה האנתרופוסופית, עד עכשיו ניזונתי בעיקר משמועות וסיפורים מזדמנים. אם הייתי בהריון ראשון כנראה הייתי קוראת בשקיקה כל מילה. מאחר והילדה שלי כבר קרובה לשנה וחצי ויש לי קצת ניסיון, הרשיתי לעצמי לקרוא ברפרוף, בעיקר את הפרק על השנה הראשונה.

המסר הכללי שקיבלתי הוא ששנות הילדות המוקדמת הם מין תקופת חלום, מעבר בין החיים השמימייים (אמורפיים, רוחניים, חושיים) של העובר לבין החיים הארציים (מובנים, מציאותיים, מושגיים) של הילד הבוגר והמבוגר. שאסור להעיר את הילד מהחלום הזה מוקדם מדי, לא למשוך אותו  בכח לאדמה אלא לתת לו לנחות ברכות בקצב שלו. הדוגמא הכי מפורסמת היא בובות וצעצועים ברוח האנתרופוסופיה שעשויים מחומרים טבעיים ("מהדהדים" אל רוחו של הילד) ולעולם לא יהיו ריאליסטיים כדי לתת מקום לדמיון – להמציא שימושים מקוריים לצעצוע, להשליך רגשות שונים על הבובה. במיוחד אהבתי את התובנה שילדים כל כך אוהבים לשחק בבוץ כי הם יכולים ליצור בו במקסימום חופשיות וכך להתחבר בעדינות לאדמה. זה גם יפה, וגם מתחבר לי לראיה הסינית: שמיים מוקדמים מול שמיים מאוחרים, פאזת העץ של הילדות והניתוק ההדרגתי של ה-HUN מה-SHEN הקולקטיבי… אני אכתוב על זה מאמר יום אחד. כשאני אקרא שוב את הספר כמו שצריך.

ועדיין יש דברים שנראו לי מוזרים. בעיקר האידאליזציה המופרזת (לטעמי) של הילדות, הכל נשמע עטוף בצמר גפן אורירי ומתוק שלא כל כך מתחבר אפילו להורים חצי אלטרנטיביים כמונו. למשל כמה וכמה עמודים על "כיצד לצייר בצבעי מיים על נייר רטוב עם פעוטות" והחוויות הרוחניות הטמונות בכך. השלתי מעצמי כמה וכמה שכבות של ציניות בשנים האחרונות אבל זה יותר מדי בשבילי. אה, ואין מצב שאני אכסה את מיטת התינוק בבדי משי בגוונים של ורוד וכחול כד לרכך את איכות האור שמגיעה אליו.

ובתוך האוירה הזו מצאנו את עצמנו בקיצוניות השניה. הלכנו לפיקולוניה,מין משחקיה פה בהרצליה. אני לא יכולה לתאר לעצמי משהו רחוק יותר מרוח האנתרופוסופיה. הרעיון במקום הזה הוא לתת לילדים לשחק "כמו גדולים", ופינות המשחק הן לפי נושאים – סופרמרקט עם עגלות ואריזות אמיתיות, טיפת חלב (לא בבית סיפרנו), משטרה, בנק, מכון יופי (בו יכולות הקטנטנות לדדות על נעלי עקב, אבוי לפמיניזם וליציבה), מכבי אש, אפילו מכוניות קטנות להסתובב בהן… והכל מאוד מאוד ריאליסטי. מה שנקרא, להשליך את הילד לעולם המבוגרים ולא להשאיר (כמעט) שום מקום לדמיון. שלא לדבר עם הרעש הנורא של שעת אחר צהריים עמוסה. לזכות המקום יאמר שהילדים נראו מאוד נהנים, ואלמלא הייתי רגישה כל כך לרעש (ומושפעת מהספר…) ייתכן שגם אני הייתי נהנית, אבל נדמה לי שגם לאביגיל זה היה עמוס מדי.

הרבה חומר למחשבה. הרבה רעיונות חדשים (וישנים) שצריך לתת ללב ולאינטואיציה לבחור מה מהם נכון למשפחה שלנו. להשלמת התמונה, קיבלנו משלוח מהחנות האורגנית, ובחשבון הסתתרה הפנינה הזו:

איזה כיף בהרדוף, אפילו לתפוחי אדמה מותר לשחק בבוץ!

שישה דברים שרק סינים יכולים לעשות:

• לנסוע ברמזור אדום בלי למצמץ. גם לנסוע בריקשה נגד כוון התנועה בנתיב של מכוניות, להאיץ למראה הולך רגל במעבר חציה וכיוצא בזה עבירות תנועה מענינות.
• לבנות גן משחקים לילדים, דווקא נחמד, בדיוק בין פחי האשפה לצינורות האוורור של חניון תת קרקעי.
• לדרוש מאביגיל להפסיק את משחקה העליז כדי לעשות פוזה ולהצטלם איתם. שלא לדבר על כל מיני חצופים שפשוט שמנסים להרים אותה בלי בושה (תאמינו לי שהעמדתי אותם על מקומם).
• אני יודעת שכולם כבר בטח שמעו על זה, אבל הקטע של תינוקות שמסתובבים עם חור במכנסיים במקום חיתול הוא זעזוע בפני עצמו.
• לאכול קדירות מבעבעות של פלפלים חריפים.
• לעבור בדיקה וגינלית בנוכחות רופא, 5 מתמחים, עוד כמה אנשים שלא ברור מה תפקידם ועם דלת פתוחה, תוך כדי פטפוט עליז עם כמה מלוות.

בין לבין גילויים מרשימים אלה עבר עלינו שבוע די נחמד. קצת לימודים, קצת טיולים, אביגיל טפו-טפו-טפו. בינתיים אפשר לראות תמונות לא הכי מעודכנות וגם לקרוא עוד באתר של רון.

אתם בטח זוכרים את הסיפור על אי-יה. לאי-יה החמור המדוכדך היה יומולדת. פו רצה להביא לו צנצנת דבש, אבל אכל את כל הדבש בדרך ונשאר עם צנצנת ריקה. חזרזיר רצה להביא לו בלון אדום וגדול, אבל הבלון התפוצץ בדרך. אבל כשאי-יה, שהוא ללא ספק טיפוס שלילי, מקבל צנצנת ריקה וקרע של בלון, הוא מחליט שזה נפלא. הרי אפשר להכניס את הבלון לצנצנת ולהוציא אותו ממנה! איזה כיף!

תמיד התפלאתי על הסיפור הזה, כי אי-יה הוא תמיד מסכן, גם כשאין לו סיבה בכלל. אז כשהוא מקבל שתי מתנות יומולדת כאלה מעפנות? נכון, זכרו אותו והביאו לו מתנות, אבל למה לפספס כזאת הזדמנות לרחמים עצמיים? זה ממש לא מתאים לו.

היום פתאום הבנתי. הסיפור לא בא להעיד על אופיו של אי-יה, אלא על כוחו המופלא של המשחק בלהכניס ולהוציא דברים מכלים. מי שלא ראה את אביגיל עומדת חצי שעה, מוציאה צעצועים מהסלסלה של העגלה ומחזירה אותם (או קוביות לקופסא, או מגנטים לתבנית אפיה…), לא ראה אושר מימיו.

לא יודעת מה יש בזה, את אי-יה זה ריפא מדכאון.

אביגיל שלי כבר כמעט בת שנה (שבת הבאה יומיולדת). לכבור האירוע הממשמש ובא אני מעלה את סיפור הלידה שלה, כמו שכתבתי לה ביומן:

זהו, הכל מוכן, אפילו הספקתי לעשות את הבחינה האחרונה. התאריך הרשמי הוא 30.7 אבל כבר לפני שבועיים הודעתי לה שאם היא רוצה לצאת זה בסדר. לה יש תכניות משלה ואף אחד לא יגיד לה להזדרז, אז מה אם אמא כבר מתה לפגוש אותה?

ביום רביעי מתחילים מיחושי בטן קלים. זה לא זה. איריס (ממרכז לידה) אומרת לשתות כוס יין וללכת לישון. ביום חמישי המיחושים מתגברים. יופי! אפשר לתזמן! זה לא זה, אבל בערב אנחנו בכל זאת נוסעים לתל השומר כד לדעת מה בדיוק המצב. שולחים אותנו הביתה. הולכים לישון. בחצות אני מתעוררת ומרגישה רע. הכל כואב. כל הזמן. אני בוכה בכי גדול ומרגישה יותר טוב (רון מרגיש יותר רע. טלפון לפנינה במרכז לידה – "היא בוכה? מצוין!"). נכנסים למקלחת, זה מרגיע. בשלוש מחליטים לנסוע לב"יח, אני מקיאה בדרך ("היא מקיאה? מצוין!"). פנינה בודקת, 4 ס"מ. דבי מכניסה אותנו למרכז לידה, היא ממלאת מים ואני מזנקת לאמבטיה. מים חמים על הגב זה טוב. עוד בדיקה, 6 ס"מ. חוזרים למים. דבי הולכת ואיריס באה. לומדים לעשות קולות נמוכים לבטן תחתונה. זה עוזר. הציר עובר אבל תיכף בא עוד אחד. רון אומר לי לנוח בין ציר לציר, אני אומרת שאני לא מספיקה, הם כל כך קרובים. רון מגלה לי שאני נרדמת ל-5 דקות בין הצירים. וואללה? סחה על המוח הזוחלי שלי.

אני נכנסת לריטואל. מגיע ציר, אני עוברת לעמידת שש, מישהו כבר יעשה לי זרם מים על הגב. מנסה לנהום לבטן בטון נמוך ולא לייבב ביאוש. ציר עובר. להרפות מצח, להניח ראש על הכרית במים בלי לטבוע באמבטיה. לנוח. מדי פעם מוניטור. אני יודעת שהיא בסדר, אבל שיהיו גם הם בטוחים. פתאום לא טוב לי במים, יוצאת להשען על הדלפק ("היא מדממת? מצוין!"). מגבות חמות על הגב זה גם אחלה. כשהמיקרוגל מצלצל אני יודעת שתיכף בא עוד ציר. איריס שולחת אותי לשירותים, כשאני יוצאת אני רואה את שרפרף הלידה מוכן. "מה דעתך? נלד היום?" אומרים שיש לי חיוך ענק על הפנים.

מותר לי ללחוץ כשאני רוצה. אני רוצה? OP8 מתנגן ברקע. זה תיכף נגמר. לוחצת. זה כואב. "תני לה לצאת! אל תפחדי ללחוץ!". לוחצת. אפשר להרגיש את הראש מבצבץ, הוא רך ונעים. עכשיו היא באמת חייבת לצאת. הראש יוצא. איזו הקלה! להתאפק. ללחוץ שוב. היא בחוץ. קטנה, צורחת. היא בחוץ. זה נגמר. חבל הטבור קצר והיא מונחת לי על הברכיים. אני בהיי. רון חותך את חבל הטבור. עוברים איכשהו למיטה. יצור קטן צמוד אלי לחזה. "שלום קטנטונת, את רוצה להיות הילדה שלי?". הסכימה.

יש אנשים שבאמת יש להם waiting list של ספרי קריאה. הם מתכננים מראש את סדר הספרים שהם מתכננים לקרוא, משריינים מקום לספרי חופשה, מקציבים זמן לספרות מקצועית, לא מבזבזים יותר מפרק אחד ליום מספר ממש טוב. בחיי, אני נשואה לאחד כזה (הוא ירש את זה מאמא שלו).

השיטה שלי היא קצת אחרת. אני לעולם לא מתכננת יותר מספר אחד קדימה, תמיד דוחה לאחר כך את ערימת הרפואה סינית (מישהו אמר ליאון האמר ולא קיבל?), וליד המיטה לרוב מחכה לי משהו קריא (אבל לא קריא מדי) שנגרר ונגרר ולא תמיד נקרא עד סופו. אבל כשמתגלגל לידי ספר שאני באמת אוהבת, אני פשוט לא עוזבת אותו. וכשאני כבר קוראת, התנהגות סוציאלית היא ממני והלאה (ירשתי את זה מאבא שלי). לא יעזרו התחנונים של רון "לחסוך" ספר טוב, אני במרתון אל הכריכה האחורית ושום דבר לא יעצור אותי.

וכל ההקדמה הזאת היא רק כדי לספר על "אינטיליגנציה אבהית" שהתחלתי אתמול וסיימתי היום (תודה, גילי). כותרת המשנה – "על אבהות וגבריות מזוית אישית" – אומרת הכל בעצם. קראתי בשקיקה, נזקקתי לטישו מדי פעם. מאוד ממליצה לכל מי שהפך לאחרונה לאבא, וגם למי שהפך מזמן לאבא, וגם למי שהפכה את בן זוגה לאבא.

בעצם, לכל מי שיש לו אבא.