אביגיל התחילה לעשות סצינות. פתאום היא פורצת בצרחות נוראות כשאני צריכה לצאת לעבודה. בוכה בלי סיבה באמצע היום. רוצה ללכת? לא. רוצה להשאר? לא. רוצה לבכות? כן. בחיי, מתנהגת כמו תינוקת. והרי היא כבר הפכה להיות כזאת ילדה גדולה. חודשים מראש דיברנו על יומולדת שלוש המתקרב ובא, ועל הפרידה מהמוצץ בלילה. ובאמת תוך שני לילות קצרים היא הפסיקה לבקש אותו. לילה אחד היא גם ביקשה לבד לוותר על החיתול ומאז היא פשוט מתעוררת יבשה. ובכלל היא כזאת ילדה חכמה ומקסימה ומצחיקה, ועוזרת עם נגה, וממש ממש כיף איתה, והיא יודעת לשחק גם לבד וגם עם ילדים חדשים. היא נראית שמחה. אני חושבת שטוב לה. אז למה הדרמות האלה כשאני צריכה ללכת, אפילו לשעה? כבר עברנו את השלב הזה, היא כבר היתה אומרת לי "טוב, לכי, ביי-ביי!" וממשיכה בעיניניה. עכשיו אני לא יכולה להגיע לדלת בלי הבטחות לסוכריות ועוגיות ושאני אחזור מהר מהר וגם אז רון צריך לתלוש אותה מהידית של הדלת כדי שלא תרדוף אחרי. קורע לב. באמת.
למה זה מגיע לי? שאלה הפולניה הקטנה שבתוכי. מה עשיתי רע? האם באמת שחרור האשה לא שווה כלום ואני מתעללת בילדה כשאני יוצאת לעבוד יומיים בשבוע? לילה אחד נשברתי, והרמתי טלפון לחברה שהיא גם פסיכולוגית ילדים. משבר גדילה. איזו מילת קסם. הכל פתאום הסתדר במקום. כן, היא ילדה גדולה, כל כך גדולה שהיא מבינה שהיא גדולה. כל כך מבינה שהיא מבינה שזה די מפחיד להיות ילדה גדולה. מה אני יודעת לעשות לבד? מה לא? מתי אני צריכה עזרה? מתי לא? ואם אני אני אמשיך לגדול האם אני אוכל לחזור להיות קטנה כשאני ארצה? פתאום ההתעקשות לאכול רק בצלחת גדולה נראית הגיונית. פתאום הנסיון למדוד כל יום את הנעליים הגדולות מדי (כי אני כבר גדלתי!) הוא סביר לחלוטין. זה מה שמעסיק אותה, ועם זה היא צריכה לשחק כל הזמן. מי גדול ומי קטן. מה עושים גדולים ומה עושים קטנים. מה קורה כשגדולים אבל מתנהגים כמו קטנים. איפה הגבולות החדשים שלה. וכשקיבלתי אישור שזה מה שקורה לה, גם אני יכולתי קצת יותר להרגע. היא בסדר. אני בסדר. זה רק משבר גדילה וזה חולף. ככה אנחנו גדלים.
ומה איתי? אולי גם לי יש משבר גדילה? נהייתי אמא אמיתית, שתי ילדות, שתיהן הולכות לגן אמיתי עוד 3 ימים. אני עושה כביסה כל יום ומבשלת ומארגנת את הבית והולכת לעבודה ומטפלת באנשים ומטפחת קריירה ועושה המון דברים של גדולים. אבל אני עדיין מרגישה קצת ילדה. בת 34 עוד מעט. זה גדול? זה קטן? ואם אני רוצה הפסקה מכל זה? ואם אני רוצה קצת לחזור להיות צעירה חסרת אחריות? לא לוותר על הכל, רק להקפיא לרגע את החיים, ללכת למקום אחר ולחזור.
אז לפעמים אני מוצאת את הפינות שהן רק שלי. למשל השיר הזה שצץ לי בראש הבוקר:

בא לי לשבור צלחות. בא לי להפוך רהיטים. בא לי לטרוק דלתות ולבעוט בכל מה שנקרה בדרכי. אני אוכלת את ארוחת הבוקר שלי בזעם. אני משליכה את הנעליים למקומם בכל הכח. זה לא ממש מספק. עוד לילה חצי לבן עבר על כוחותינו. דווקא לילה גרוע במידה רגילה למדי, לא משהו יוצא דופן. פתחנו בשעה רצופה של בכי באדיבות ילדה מס' 2, יללות סמליות מטעם ילדה מס' 1 לקראת סיום, מי זוכר כבר מה היה באמצע.

זה כלום לעומת הלילה ההזוי שהיה לפני שבוע בערך. סדר הדברים מעורפל, אבל היו מעורבים בו האלמנטים הבאים: מסיבת קריוקי אצל השכנים ממול (חייבים להודות, הם היו יחסית בסדר הפעם. בעיקר שלמה ארצי ולא מזרחי כבד, סיימו ב-11 וחצי ולא באחת בלילה, ווליום חזק אך לא מופרך לחלוטין), הגדולה מתעוררת ודורשת ללבוש תחתונים. הקטנה בוכה ארוכות ומוחזרת לישון עם מוצץ. הגדולה מתעוררת ודורשת לחזור לחיתול (לפחות לא הרטיבה). הקטנה בוכה ארוכות ומוחזרת לישון עם ציצי. הגדולה מודיעה שהיא הולכת לסלון ונרדמת על הספה. הגדולה כמעט נופלת מהספה ומוחזרת לישון במיטה. הגדולה מודיעה שהיא הולכת לסלון ונרדמת על השטיח.  והכל משולב בבכיות "אמא'לה, איה, כואב לי" ודרישות משונות (בקבוק, שוקו, קפה) שנענות בסירוב תקיף, וסירובים שנענים ביללות מדגם סירנה. מיותר לציין שדרמה אצל ילדה מס' 1 מעירה את מס' 2 וההפך. שמח! לפחות למדתי להירדם ממש ממש מהר.

אז אין לי כל כך אפיקים קונסטרוקטיביים לפרוק את האגרסיה שהצטברה בלילות כאלה ובימים לא הרבה יותר טובים. פתאום חשבתי שפעם היו לנו הרבה יותר הזדמנויות לשחרר אגרסיות. לחבוט בשטיחים, לעדור בשדה, לשחוט איזה תרנגולת אם ההמצב היה ממש קשה, ואז אפילו למרוט לה את הנוצות. כיף! ואז באה הקידמה ושחררה אותנו מכל המטלות המעיקות האלה, והחליפה אותן במטלות מעיקות חדשות עם תסכולים חדשים אבל בלי שום פתחי אוורור בנויים לשחרר בהם את הכעס. עם כל חומרי הניקוי החדשים אפילו לקרצף סירים לא יוצא לי (שאני אשפשף?). לאן נוליך את כל האנרגיה הזאת? פלא שהיא עושה אותנו חולים? וזה לא שאין מה לעשות (תחשבו לבד מה, אני עצבנית ולא בא לי לחשוב חיובי כרגע), אבל זה דורש זמן פנוי, ולרוב איזשהי הוצאה כספית, וקצת מודעות, וזה אף פעם לא מיידי. צריך להתאמץ ולפנות לזה מקום. ואנחנו מתעצלים ושומרים הכל בבטן או מתפרצים בצורה הרסנית.

או כותבים בבלוג ומקוים לטוב.

לאחרונה יוצא לי לקרוא שוב ושוב את מעשה בשלושה אגוזים (נחשו למי). ופתאום באה לי תובנה פמיניסטית: כל הדמויות בסיפור הם גברים שיודעים להשתמש בכוח הכלכלי שטמון באגוזים כדי להשיג משהו שהם רוצים ממישהו אחר. כל זה נכון עד שהאגוזים מגיעים לידיה של אשה. הנערה היפה נישאת לשר הגדול, שמה את האגוזים בארון ושוכחת מהם. היא לא מרויחה מהאגוזים האלה שום דבר, היא האחרונה להצטרף למשחק הפירמידה הקטן הזה ובעצם יוצאת פראיירית שהתחתנה עם השר עבור אוצר חסר ערך במקום הארמון שהבטיח לה. היא ויתרה על העצמאות הכלכלית שלה מרגע שנישאה. ודאי תגידו "אבל כתוב שהם היו מאושרים מאוד! חיי נישואים טובים וילד מוצלח זה לא דבר בעל ערך?" כן, אבל היא לא קיבלה את זה בתמורה לאגוזים, וזהו ההבדל.  ובואו נדבר גם על הילד, אם כבר הזכרנו אותו. יום אחד הילד מוצא את האגוזים, אוכל אותם בתמימות, ולהורים ששכחו את כל הסיפור כלל לא אכפת. הילד מחק את תיק ההשקעות של אמא שלו ואת הפינה שהיתה רק שלה, והיא אפילו לא זוכרת מה היא איבדה.

מיצי מתחילה להעביר קורס של מחול שבטי וקורס לריקוד בטן גותי (למה זה קשור? תיכף תראו. ובכל מקרה כדאי להכנס ללינקים כדי לראות על איזה ריקוד מדובר). איזה מופת של עוצמה נשית יש בריקוד הזה, שהוא וריאציה מודרנית לריקוד הבטן המסורתי. חשבתי על העוצמה שטמונה בבטן הנשית, להיות בהריון ולייצר ילד, לדעת אינסטינקטיבית איך לקדם את התהליך המורכב של לידה, להאכיל תינוק בלעדית מתוך הגוף שלך, להיות אמא, גם זה מופת של עוצמה נשית. מצד אחד האמהות והריקוד הם שני ביטויים לאותה נשיות. מצד שני הם שני קצוות של הסקאלה. בקצה אחד הכח שבעצמאות, בקצה השני הכח שבכניעה מוחלטת. בריקוד אני שולטת בגוף שלי. באמהות אני משועבדת לתהליכים גופניים שקורים מעצמם. בריקוד אני אדון לעצמי, באמהות אני מתנהלת סביב הצרכים של מישהו אחר. אם אני מתמסרת לכל מה שהבטן שלי יודעת לעשות ועושה ילד, פתאום אני כבר לא יכולה ללכת לרקוד מתי ואיך שבא לי. (ובסינית: כשהיאנג מגיע לשיא, הוא מתהפך ונהיה יין).

אני מקנאה. אני רוצה לחזור לשלוט בחיים שלי. נמאס לי לקבל פקודות מילדה בת שנתיים. (ועוד מילה בסינית: זאת המחשה מאוד ברורה ליחסים הסבוכים בין דם וצ'י. שנאמר: "הצ'י הוא המפקד של הדם, הדם הוא האמא של הצ'י"). אני מוכנה להסתפק בינתיים בלשלוט בגוף שלי. בחלק הארי של שלוש השנים האחרונות הייתי צריכה לחלוק אותו עם מישהו אחר. הריון, הנקה, הפסקה קצרה ושוב הריון והנקה, והסוף עוד לא כל כך קרוב. אז אני מתעקשת למצוא לי פינות משלי. לחזור לגזרה, לחזור לכושר, להתחיל לעבוד מחוץ לבית. אני לא אשכח את האגוזים שלי בארון.

(ובסינית? כשהיין מגיע לשיא הוא מתהפך ונהיה יאנג? ברגעים שאני כולי עם הילדות ולא חושבת על דברים אחרים שאני רוצה לעשות, יש לי יותר כח, יותר סיפוק, יותר תחושת הישג. הכח הזה ישאר איתי).

הבטחתי לעצמי לכתוב את סיפור הלידה של נגה לפני המפגש של מרכז לידה. המפגש יהיה ביום רביעי, וממש ברגע האחרון הצלחתי. הנהו לפניכם:

קשה לי להתחיל לכתוב את סיפור הלידה של נגה.
אני אמורה להגיד שהיתה לידה קצרה, רק שעתיים בחדר לידה, אבל היא נמשכה המון זמן. 48 שעות של צירים לא חזקים ולא סדירים אבל בהחלט מציקים. שלוש פעמים שהזעקנו את אמא של רון לשמור על אביגיל. פעמיים נסענו לתל השומר וחזרנו בבושת פנים: פעם אחת כי הדופק לא מצא חן בעיני הרופאה בקופת חולים (איריס ממרכז לידה הרגיעה אותנו כבר בדרך שזה כנראה לא אומר כלום, ואכן הכל היה בסדר), פעם שניה אחרי לילה ללא שינה שבטח משהו התקדם כבר אבל עדיין רק 2.5 ס"מ בבדיקה (אופירה אמרה שלא נראה לה שאני בלידה, אבל אני התעקשתי. הייתי צריכה ללכת לישון עם כוס יין ולחכות). אפילו הספקתי לקרוא לחברה שתעשה לי שיאצו-זירוז, ולצאת לצעוד במרץ – צירים סדירים בהליכה, נעלמים בישיבה.

אני כמעט אומרת שהיתה לידה קשה, אבל היא בעצם התקדמה חלק לגמרי, בלי שום סיבוכים והתערבויות. טיה המילדת היתה רגועה ואני ידעתי שהכל בסדר. כנראה המילה הכי מדויקת היא מה שטיה אמרה – לידה אינטנסיבית. ביום שישי הלכתי לישון בשמונה עם כוס יין, ומרגע שהתעוררתי בעשר עם צירים הכל התקדם נורא מהר. רון מעיר את טיה הכוננת בטלפון והיא אומרת "טוב, תבואו". אני מתישבת במושב האחורי של האוטו הפעם, סימן שזה כנראה באמת זה. 5 ס"מ בבדיקה, ובחצות נכנסים למרכז לידה. מנסה למצוא לי תנוחה טובה במים אבל שום דבר לא נוח, ברגע שאני מתמקמת בא עוד ציר ואני צריכה לחפש מחדש את הזוית הנכונה שתקל עלי. אין זמן להרפות בין צירים, אין זמן להורמונים לערפל את ההכרה. מוותרת על המים ועוברת לעמידת שש על המיטה או להשען על השיש בעמידה. פעם אחת אני פשוט צונחת על המיטה אחרי ציר ("כמו כלבה" טיה אומרת "במובן החיובי") אבל נורא קשה לקום לציר הבא. אני מוותרת על נסיונות לנוח. אני חושבת על הקטנה שנלחצת שם בפנים ואומרת לה שאנחנו נעבור את זה יחד.

אחרי שעה בערך הרגליים שלי פתאום רטובות. כנראה שירדו המים. הצירים נהיים יותר חזקים ואני כבר ממש צועקת, בעיקר בשביל להתבטא, להוציא את הכאב החוצה. הכאב הוא גם בגב וגם בבטן, ואני לא מצליחה להקל על שניהם בו זמנית, זזה קדימה ואחורה עם האגן. אני שומעת את טיה מרחוק מתפעלת מהצפיפות של הצירים. המגבות הרטובות במיקרוגל לא מספיקות להתחמם בין ציר לציר. אני כל הזמן צמאה. אני מתחילה לפחד מהציר הבא. אני לא חושבת שאני יכולה להתמודד עם עוד אחד, ואז בא עוד אחד ואני צועקת ומתפתלת והוא עובר. אני יודעת שצריך להרפות, אבל ממש רוצה להתכווץ. "כמה עוד יש?" אני שואלת את טיה, כנראה לא הרבה. פתאום ציר קשה במיוחד ואני מרגישה שמשהו נפתח איפשהו בפנים. מה קרה? טיה טוענת שאני פשוט יולדת.

לעבור לכיסא לידה? טיה מכינה אותו אבל אני לא מסוגלת לעבור לכריעה או לאיזשהי תנוחה זקופה. משהו מושך כל כך חזק למטה שאני חייבת להשאר בעמידת שש אחרת הכל יצא מכלל שליטה. מותר לדחוף. טיה חושבת שהיא תקבל את הלידה בלי כפפות, אבל יש לה עוד זמן להתכונן. בערך עשר דקות אני דוחפת וצועקת, חצי נשענת על הכדור, נותנת את כל הכח שיש לי רק שתצא כבר, הקטנה. רואים את הסוף. מחכה לתחושת המתיחה של הראש היוצא. הראש יוצא, אבל עדיין אין הקלה, למה? עוד ציר אחד ואני שומעת בלופ גדול ורטוב והיא כולה בחוץ. שתי שניות של שקט, שיעול קטן והיא מתחילה לבכות. אני מתחילה לצחוק. זה נגמר, הכאב הלך, הילדה בחוץ. אני מתישבת במיטה ומחזיקה אותה קרוב. היא בדיוק במקום הנכון והריח שלה כל כך טוב ומשכר. לא רואה שום דבר סביבי. שלום ילדה שלי, הנה אנחנו יחד.

ב-12.6 לפנות בוקר, נולדה לנו נגה. עוד לא שבועיים וכבר נדמה לי שהיא תמיד היתה פה. מי זוכר שהיא היתה פעם אצלי בבטן. מי מאמין  שבכלל היה לה מקום שם.

בהמשך לדיון הקודם על כאב, אז היה מאוד כואב. וגם הפוגות למנוחה בקושי היו. יומיים של צירים חלשים (כולל שתי נסיעות שוא לתל השומר) אבל כשזה ממש התחיל זה היה חזק ומהיר. שעתיים בחדר לידה והיא בחוץ. אני זוכרת שחשבתי שאני לא מבינה למה הכנסתי את עצמי לברוך הזה של לידה טבעית. אני זוכרת שנשבעתי שאני בחיים לא עושה עוד ילד. אני זוכרת שמתתי מפחד מפני הכאב שיביא איתו הציר הבא. אני זוכרת שדחפתי בכל הכח, למרות הכאב, רק כדי שזה יגמר כבר. ואז בבלופ גדול היא יצאה החוצה, השתעלה קצת, ואני התחלתי לצחוק מאושר. זה נגמר. היא אצלי בידיים עם הריח הזה שלה, רכה וחלקלקה, ושום דבר כבר לא חשוב. אני זוכרת את העוצמה של הצרחות שלי, אני זוכרת שבקושי הייתי בשליטה על מה שעובר עלי. אבל תוך לא יותר משעה מהלידה כבר לא הייתי יכולה להזכר בכאב. אני יודעת שזה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים, אבל אני לא מסוגלת לשחזר את התחושה. כי ככל הנראה אם לא היה לי מחיקון קטן בנוי במוח, המין האנושי היה נכחד מזמן.

אז כן, אחרי כל זה אני עדיין ממליצה על לידה טבעית. מכל הסיבות הבריאותיות והאידאולוגיות שיש, ואולי כי בנוסף לכל אני קצת פסיכית שנהנית להיות גיבורה

סוף חודש תשיעי. שבוע לפני התאריך המשוער. יש עוד בדיקת דם לעשות מחר, חתונה שצריך להספיק ביום חמישי, למוניטור ביום ראשון הרופאה אמרה לי לא לבוא אלא פשוט ללדת קודם. העגלה מכובסת, העריסה אורבת בפינה עם מזרן חדש, אמא של רון בכוננות כבר חודש. נראה לי שהכל מוכן. אני מחכה.

כשאמהות בגינה שומעות שאני מתכננת לידה טבעית (שניה!) הן מיד נכנסות למגננה קטנה – "אוי, אבל אני הייתי חייבת אפידורל, אני כל כך פוחדת מכאב!" ומה אתן חושבות שאני, פריקית של כאב? לפני שבועיים היה לי כאב שיניים נוראי, שהלך והחמיר עד שרצתי לבית המרקחת הקרוב כדי לקחת אקמול (פחות סקסי מהויקודין של האוס אבל בהחלט מרשים בהתחשב בכך שאני לא זוכרת מתי בעשור האחרון השתמשתי במשכך כאבים כלשהו) ומשם המשכתי לרופא השיניים שלי לטיפול שורש. בטח שעברתי אותו עם הרדמה מקומית, מה אני פסיכית? להמנע מאפידורל זה לא סתם לוותר על הנוחות שמאפשרת הרפואה המודרנית. לחוות את כאב הלידה זה בגלל שלכאב הזה יש תפקיד. כאב שיניים מריץ אותנו לרופא. כאב בטיפול שיניים הוא מיותר לחלוטין. אפילו כבוד "לידה פעילה" אומרת שכדאי לעשות הרדמה אם יש צורך בתפרים. בנוסף לשאר היתרונות של לידה טבעית, לכאב בלידה יש תפקיד דינאמי. הוא מנחה אותנו מה לעשות, איך לזוז, מה שמקל את הכאב מקדם את הלידה. הדבר הזה משתנה כל הזמן, וכדי לעקוב אחריו הראש צריך להתמסר לגוף, לתת לו להוביל, לתת להכרה להתערפל, ללכת למקומות הלא מוכרים, להיות נוכח בתהליך ככל שניתן. אני יודעת שאפשר גם ללדת בלי זה. קשה לי להסביר למה אני חושבת שזה חשוב.

גיליתי גם משהו משותף ללידה ולרופא שיניים, והוא החשיבות של הרפיה בזמן שלא כואב. זה פחות מעייף מלהיות מכווצים כל הזמן (בלידה כדאי להרפות גם תוך כדי כאב אבל למרבה הצער אין מה להרפות בשיניים, רק את הצפרניים שננעצות במשענת הכסא…), וגם גורם לך לשים לב שלא כל הזמן כואב. יש הפוגות. אפשר לאגור כוחות. אפשר לנשום. אפשר להרגע. זה בעצם לא כל כך נורא כמו שסיפרו לנו.

—

חצי יום עבר. אני עדיין מחכה. ההימור האחרון ששמעתי הוא על מוצ"ש. אני אעדכן.

זהו, לפי הספירות הכי שמרניות אנחנו בחודש תשיעי. מדי פעם אני מגיחה מבועת ההדחקה ומתחילה להכין דברים. תיק לידה, כביסה של בגדים פצפונים, קנית חיתולים במידה זערורית. גם ישבתי יום אחד לקרוא סיפורי לידה באינטרנט, ככה להכנס לאוירה. סיפורי לידה, כמו כל דבר בצה"ל, מתחלקים לשלושה סוגים: מור"קים ותיאורי סבל ("התחננתי לאפידורל/הרופא אמר שחייבים קיסרי דחוף/המילדת אמרה שצריך לחתוך/לקחו את התינוק". מדכא נורא), סיפורי לידה טבעית ("זזתי/נהמתי/צעקתי/הרגשתי שאני רוצה ללחוץ". יש את שלי ויש עוד כאן), וסיפורי איך נלחמתי (בהצלחה או לא) בצוות הרפואי על זכותי ללדת כמו שאני רוצה.

התחושה שנשארתי איתה היתה שיש המון המון לידות שתלויות במזל – האם הצלחתי להתחמק מאינפוזיה כדי להמשיך  להתהלך בחדר? האם ברגע הקריטי הופיעה מיילדת מקסימה שעודדה אותי והצלחתי להמנע מחתך או מיילדת מגעילה שהביאה לי את הקריזה והשאירה אותי ללחוץ שעתיים לבד? ובעיקר – האם האמנתי בעצמי שאני יכולה לעמוד בלידה בלי משככי כאבים? ואני שואלת – למה תמיכה ועידוד בלידה זה ענין של מזל? למה צריך להלחם כדי לא לקבל התערבויות רפואיות מיותרות? למה יש נשים שמוותרות מראש על השליטה בלידה לטובת פרוטוקולים  של כסת"ח?

התשובה הפרטית שלי לכל אלה היא ברורה. אני יודעת שהגוף שלי תוכנן ללדת. אני יודעת שתהליך טבעי ובריא של לידה, כולל הכאב שבו, לא יעמיד אותי במבחני סיבולת שאני לא יכולה לעמוד בהם. אני יודעת שרפואה בכלל ורפואה מיילדותית בפרט נועדו למיעוט המקרים שהסתבך ולא לכל אחת בכל לידה. אני יודעת שמיליוני שנות אבולוציה יקבעו טוב יותר מה צריך לקרות בלידה מאשר מה שתחליט הרופאה הכי מנוסה. הסברים ונימוקים לכל זה אפשר למצוא בספר "לידה פעילה", ספר חובה לכל מי שמתכננת ללדת אי פעם. בגלל כל זה ילדתי את אביגיל במרכז לידה טבעית, ולכן אני חוזרת לשם עם איזמרלדה.

ואז אני מזכירה לעצמי שלא כולן כמוני. רופאים הם לא אנשים מרושעים (בד"כ). הממסד הרפואי לא באמת שונא נשים (או לא רק שונא נשים…). יש סיבה ליחס המתנשא שלו למטופלות. הרבה נשים מצפות לכזה יחס ומשתפות איתו פעולה. לא כולן סומכות על עצמן, על גופן, ועל הטבע שתכנן את תהליך הלידה. כמו רבים אחרים, הן רואות את הטבע כמשהו שצריך לתקן אותו, לא לסמוך עליו. לא כל יולדת רוצה לקחת אחריות על הבחירות שלה, ובכך היא לא שונה מכל מטופל מול כל רופא. הרבה יותר קל לתת לרופא הסמכותי להעריך את המצב ולקבל החלטות במקומנו, זה משקיט את הפחד (ופחד נובע לרוב מחוסר ידע). אבל השקט הזה לא בא בחינם. אנחנו משלמים עליו: בחתכי חיץ מיותרים, בטחורים מלחיצה לא נכונה, בקשיי הנקה, בכאבי גב ממושכים אחרי אפידורל, בתחושות של השפלה, בדידות, חוסר אונים.

איפה שוברים את המעגל הזה? רופאים שלא סומכים על נשים גורמים לנשים לא לסמוך על עצמן, נשים שלא סומכות על עצמן מאפשרות לרופאים לא לסמוך עליהן. אני שוברת את המעגל איפה שאני יכולה, אני יולדת בדרך שלי.

יש שני משפטים חכמים שמסכמים בערך הכל: אשה צריכה ללדת במקום בו היא מרגישה בטוחה. אשה יולדת כמו שהיא חיה.

***

נ.ב

אם מישהו רוצה לאגף אותי מהצד השני ולשאול למה מרכז לידה ולא לידת בית, אז הנה הסיבות שלי: ללכת למקום נפרד שמוקדש רק ללידה עוזר לי להתפקס,  הסביבה הביתית היא הסחת דעת בשבילי. במרכז לידה יש צוות של מיילדות שזמינות תמיד, אין תלות בלוח הזמנים והאילוצים של מיילדת אחת. חוץ מזה מי צריך את כל הבלאגן הזה בבית? לארגן ציוד, לנקות את הלכלוך… וחס וחלילה לפעמים משהו באמת משתבש, ואם כבר להיות קרוב לבי"ח אז קרוב כמו מעבר לדלת זה לא רע בכלל. ועוד דבר, מעצבן אבל נכון – לא להסתבך עם פרוצדורות של ביטוח לאומי ומשרד הפנים בשביל מענק לידה ורישום הילד.

יש היום מרכזים בתל השומר, בעין כרם ובלניאדו. כן ירבו, וכן יוזלו כדי שיותר ויותר נשים יוכלו לעמוד בזה כלכלית!

שלום לקוראים, באמת הרבה זמן לא כתבתי. אל תעלבו חביבים שלי, זה לא אתם, זו אני, בחיי, יש לי פתק מהרופא. הפעילות בקליפת המוח שלי יורדת בהדרגה לטובת המוח הזוחלי. בחוגים מסוימים זה נקרא גם טמטמת הריון, אבל למרבה המזל אני לא חייבת לעסוק בפעילות אינטלקטואלית בימים אלו, ולכן הסימפטום העיקרי הוא צמצום דרמטי של תחומי העניין שלי (עריסות, מנשאים, חולצות הנקה), כולל הזנחת הבלוג.
יש עוד כמה סימנים ברורים לכך שאני בהריון מתקדם, על אף נסיונות ההכחשה הרבים (חודש שמיני זה די מאוחר לקנות ע-ו-ד בגדי הריון, לא?). כבר די קשה לי לקשור שרוכים, אף אחד כבר לא יכול לפספס את הבטן (כמו שעוד היה קורה לפני חודש, כזו אני – קטנה וקומפקטית. חה, חה), מגוון תנוחות השינה שלי קוצץ סופית לשניים – (צד ימין או צד שמאל עם כרית בית הברכיים), שכיבה על הגב ליותר מדקה כבר עושה לי סחרחורת. בעצם גם מחשבות על הילדה החדשה עושות לי סחרחורת (אחיניתי בת ה-5 החליטה שנקרא לה איזדרכת, אבל עם ה').
איך יהיה לי מקום בלב לעוד ילדה? הרי אביגיל היא כבר הכי יפה וחכמה ונפלאה בעולם. איך הקטנטונת החדשה תפלס את דרכה בעולם כזה? מילא אם היא היתה בן, אז אביגיל היתה הילדה הכי חמודה והוא הילד הכי חמוד, הם לא היו באותו מקצה. אבל זו עוד בת, וקשה לי שלא לצפות שהיא תהיה בדיוק כמו אחותה הגדולה. אני עוד לא מכירה אותה. אני מקווה שהיא תהיה נחמדה. בינתיים היא רוקדת סמבה חצי מהיום, ועוד לא החליטה אם היא מעדיפה לתופף לי על השלפוחית או על הקיבה.
אז אני מפנה מקום בבית. אני מסדרת ארונות, מזיזה רהיטים ומפנה חפצים מיותרים. כל השאר כבר יגיע בזמן שלו. חמסה חמסה, טפו טפו טפו.

קיבלתי מתנה את הספר "היי המורה הראשון של ילדך". זו הפעם הראשונה שאני קוראת משהו מסודר על התורה האנתרופוסופית, עד עכשיו ניזונתי בעיקר משמועות וסיפורים מזדמנים. אם הייתי בהריון ראשון כנראה הייתי קוראת בשקיקה כל מילה. מאחר והילדה שלי כבר קרובה לשנה וחצי ויש לי קצת ניסיון, הרשיתי לעצמי לקרוא ברפרוף, בעיקר את הפרק על השנה הראשונה.

המסר הכללי שקיבלתי הוא ששנות הילדות המוקדמת הם מין תקופת חלום, מעבר בין החיים השמימייים (אמורפיים, רוחניים, חושיים) של העובר לבין החיים הארציים (מובנים, מציאותיים, מושגיים) של הילד הבוגר והמבוגר. שאסור להעיר את הילד מהחלום הזה מוקדם מדי, לא למשוך אותו  בכח לאדמה אלא לתת לו לנחות ברכות בקצב שלו. הדוגמא הכי מפורסמת היא בובות וצעצועים ברוח האנתרופוסופיה שעשויים מחומרים טבעיים ("מהדהדים" אל רוחו של הילד) ולעולם לא יהיו ריאליסטיים כדי לתת מקום לדמיון – להמציא שימושים מקוריים לצעצוע, להשליך רגשות שונים על הבובה. במיוחד אהבתי את התובנה שילדים כל כך אוהבים לשחק בבוץ כי הם יכולים ליצור בו במקסימום חופשיות וכך להתחבר בעדינות לאדמה. זה גם יפה, וגם מתחבר לי לראיה הסינית: שמיים מוקדמים מול שמיים מאוחרים, פאזת העץ של הילדות והניתוק ההדרגתי של ה-HUN מה-SHEN הקולקטיבי… אני אכתוב על זה מאמר יום אחד. כשאני אקרא שוב את הספר כמו שצריך.

ועדיין יש דברים שנראו לי מוזרים. בעיקר האידאליזציה המופרזת (לטעמי) של הילדות, הכל נשמע עטוף בצמר גפן אורירי ומתוק שלא כל כך מתחבר אפילו להורים חצי אלטרנטיביים כמונו. למשל כמה וכמה עמודים על "כיצד לצייר בצבעי מיים על נייר רטוב עם פעוטות" והחוויות הרוחניות הטמונות בכך. השלתי מעצמי כמה וכמה שכבות של ציניות בשנים האחרונות אבל זה יותר מדי בשבילי. אה, ואין מצב שאני אכסה את מיטת התינוק בבדי משי בגוונים של ורוד וכחול כד לרכך את איכות האור שמגיעה אליו.

ובתוך האוירה הזו מצאנו את עצמנו בקיצוניות השניה. הלכנו לפיקולוניה,מין משחקיה פה בהרצליה. אני לא יכולה לתאר לעצמי משהו רחוק יותר מרוח האנתרופוסופיה. הרעיון במקום הזה הוא לתת לילדים לשחק "כמו גדולים", ופינות המשחק הן לפי נושאים – סופרמרקט עם עגלות ואריזות אמיתיות, טיפת חלב (לא בבית סיפרנו), משטרה, בנק, מכון יופי (בו יכולות הקטנטנות לדדות על נעלי עקב, אבוי לפמיניזם וליציבה), מכבי אש, אפילו מכוניות קטנות להסתובב בהן… והכל מאוד מאוד ריאליסטי. מה שנקרא, להשליך את הילד לעולם המבוגרים ולא להשאיר (כמעט) שום מקום לדמיון. שלא לדבר עם הרעש הנורא של שעת אחר צהריים עמוסה. לזכות המקום יאמר שהילדים נראו מאוד נהנים, ואלמלא הייתי רגישה כל כך לרעש (ומושפעת מהספר…) ייתכן שגם אני הייתי נהנית, אבל נדמה לי שגם לאביגיל זה היה עמוס מדי.

הרבה חומר למחשבה. הרבה רעיונות חדשים (וישנים) שצריך לתת ללב ולאינטואיציה לבחור מה מהם נכון למשפחה שלנו. להשלמת התמונה, קיבלנו משלוח מהחנות האורגנית, ובחשבון הסתתרה הפנינה הזו:

איזה כיף בהרדוף, אפילו לתפוחי אדמה מותר לשחק בבוץ!