יוני 25 2010
על לידה וכאב (חלק שלישי ואחרון בינתיים)
ב-12.6 לפנות בוקר, נולדה לנו נגה. עוד לא שבועיים וכבר נדמה לי שהיא תמיד היתה פה. מי זוכר שהיא היתה פעם אצלי בבטן. מי מאמין שבכלל היה לה מקום שם.
בהמשך לדיון הקודם על כאב, אז היה מאוד כואב. וגם הפוגות למנוחה בקושי היו. יומיים של צירים חלשים (כולל שתי נסיעות שוא לתל השומר) אבל כשזה ממש התחיל זה היה חזק ומהיר. שעתיים בחדר לידה והיא בחוץ. אני זוכרת שחשבתי שאני לא מבינה למה הכנסתי את עצמי לברוך הזה של לידה טבעית. אני זוכרת שנשבעתי שאני בחיים לא עושה עוד ילד. אני זוכרת שמתתי מפחד מפני הכאב שיביא איתו הציר הבא. אני זוכרת שדחפתי בכל הכח, למרות הכאב, רק כדי שזה יגמר כבר. ואז בבלופ גדול היא יצאה החוצה, השתעלה קצת, ואני התחלתי לצחוק מאושר. זה נגמר. היא אצלי בידיים עם הריח הזה שלה, רכה וחלקלקה, ושום דבר כבר לא חשוב. אני זוכרת את העוצמה של הצרחות שלי, אני זוכרת שבקושי הייתי בשליטה על מה שעובר עלי. אבל תוך לא יותר משעה מהלידה כבר לא הייתי יכולה להזכר בכאב. אני יודעת שזה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים, אבל אני לא מסוגלת לשחזר את התחושה. כי ככל הנראה אם לא היה לי מחיקון קטן בנוי במוח, המין האנושי היה נכחד מזמן.
אז כן, אחרי כל זה אני עדיין ממליצה על לידה טבעית. מכל הסיבות הבריאותיות והאידאולוגיות שיש, ואולי כי בנוסף לכל אני קצת פסיכית שנהנית להיות גיבורה 
מיכל,
מזל טוב להולדת הקטנה!
מאוד מעודד לקרוא שכמה שעות אח"כ כבר שוכחים את הסבל הנורא… ואני גם חושבת שלידה, טבעית או לא טבעית, זו גבורה של ממש בכל מקרה
שלום לך מיכל,
במהלך שיטוט שיעמום באינטרנט פתאום הגעתי לאתר שלך. לפני הרבה שנים היינו חברות (כיתה ט'5 עם מרים גייר המורה והאישיות). מאוד שמחתי להתעדכן דרך הבלוג על דרכך בחיים. מזל טוב והרבה אושר.
רות שטרן-קטרי (עדיין בפרדסיה)