אז לקחתי את מיציק והלכנו להופעה של דני רובס . פעם שניה. פעם נוסטלגית . לפני קצת יותר מ-22 שנה (א-א-א-אה! הזיקנה, הזיקנה) כשהיינו קטנטנות להחריד ורק הכרנו בשיעור ציור גם הלכנו יחד להופעה של דני רובס. בהיכל התרבות בנתניה. אמא שלי הסיעה אותנו. יהיה נחמד, אמרתי לעצמי. שירים ישנים שאני אוהבת, מיציק, לצאת מהבית, בטח יצא מזה גם פוסט בסוף. יהיה כיף, למה לא. אולי קצת מביך להזכר שבכיתה ח' הייתי מוכנה להתחתן עם הבחור השמנמן והרגשן הזה, אבל יאללה יאללה, אין ספק שהתבגרנו מאז.

אני לא יודעת איך לתאר את הרגע. דני עלה לבמה, ואילאיל, והנגנים. והמתופפת. כבר הלב מחסיר פעימה. מתופפת, כמו שאני רוצה להיות. רצון חדש ושקט וסבלני. והיא מתחילה לנגן, ומבחינתי זו כבר לא הופעה של דני רובס, זו הופעה של המתופפת המדהימה הזאת. מסתבר שקוראים לה קרן טפרברג.

קרן טפרברג לא סתם תופפה טוב, היא רקדה על התופים. התנועה שלה היתה כל כך זורמת, כל כך קורנת, כל כך מהפנטת. היא עפה ואני עפתי איתה. לא ידעתי שאפשר לנגן ככה. לא מכירה את השמות של הקסמים שהיא עשתה שם. בחיים לא שמעתי תופים כאלה. היה לי ברור שככה אני רוצה להיות, לשם אני רוצה להגיע.

איזו דרך ארוכה ומשונה עברתי עד שהגעתי עד הלום.

אשה חכמה אחת אמרה לי שאני צריכה למצוא משהו להתאהב בו. משהו שאני אתנסה בו ואדע שזה הדבר בשבילי. משהו שיסחוף אותי. משהו שיכבה לי קצת את זרם המחשבות והניתוחים וההבחנות הבלתי פוסק, משהו לעוף איתו. בהתחלה פחדתי בכלל לנסות. היה לי קשה לדמיין אבדן שליטה שהוא לא הרסני. אח"כ כבר הכנתי את עצמי לחיפוש ממושך. טוב, אמרתי לעצמי, זה הזמן להתחיל לבדוק, לברר, זה בטח ייקח זמן אבל לפחות יהיה מענין בדרך.  אז חיפשתי קצת מתחת לפנס. ציור אינטואיטיבי? הרבה לוגיסטיקה, המון הצפה של רגשות. לא בא לי. קראטה? זה באמת נשמע מגניב, אבל האם אני באמת מסוגלת להתחבר באופן כל כך ישיר לאגרסיות שלי? לא בא לי, לא עכשיו. ריקוד? לא בזוג, כי זה רק שלי. לא לבד, כי יש יותר מדי אפשרויות. אני חושבת יותר מדי ומתבלבלת.

לגמרי במקרה הלכתי על התופים. בכלל לא חשבתי על זה. וזו אהבה ממבט ראשון. כל כך ברורה שלא אכפת לי לספר עליה לכל העולם אפילו שאנחנו רק בדייט השני. אני אוהבת את התופים והם אוהבים אותי. יש לי חוש קצב. יש לי קואורדינציה, כבר שבוע וקצת אני שומעת את התופים בכל שיר ברדיו. האנרגיות זורמות. האושר יכול להיות פשוט ונגיש כמו לתופף עם שני מכחולים על שולחן וכוס קפה הפוכה. לא צריך לחשוב. כשאני מפסיקה לחשוב אני עפה. כשאני חושבת כמה טוב לעוף הכל מתפרק וצריך לגרש מחדש את המחשבות.

הנה שיר שלא לגמרי קשור אבל כן התחבר לי ללב היום. נדמה לי שאני יודעת גם ללוות אותו בתופים.

יש לי קעקוע חדש. קעקוע ראשון. קצת מאוחר מדי למרד של גיל ההתבגרות, קצת מוקדם מדי למשבר גיל 40. אבל מה זה משנה, הוא יושב לי על היד וגורם לי לחייך כל פעם שאני מציצה מתחת לסוודר. בינתיים כולם מתפעלים, אולי חוץ מאמא שלי ששום דבר שאני עושה כבר לא מפתיע אותה ורק פערה עיניים בפליאה, ואבא שלי ששאל לגמרי ברצינות אם השתגעתי.

התחלתי לשחק כדורשת אמהות, וזה ממש ממש כיף. ממרום גובהי אני מיועדת להיות מנחיתה מצטיינת, ואני מנסה להנמיך ציפיות ולהסביר שבערך 30 שנה השתדלתי להתחמק ממשחקי כדור. אבל בינתיים מסתבר שאני בכלל לא רעה, ושהפחד האינסטינקטיבי שהכדור ישבור לי את המשקפיים כבר לא רלוונטי הרבה זמן.

מחר יש לי שיעור תופים. בא לי, התקשרתי, קבעתי.  לא התבחבשתי בדיונים פנימיים  כהרגלי בקודש. אין ספק שמשהו קורה. אין ספק שמשהו קורה כבר כמה חודשים טובים. השינוי התחיל מבחוץ והוא מתקדם פנימה, לאט אבל בטוח. לא רוצה לדבר על זה יותר מדי, הכל עדיין טרי ושברירי ואני לא רוצה להתבלבל ולהבהל מעצמי. אבל אני מגבשת כוון ולומדת ללכת. בהצלחה לעצמי.

אולי אני לא כל כך אוהבת קפה.
בשבועיים האחרונים שתיתי המון קפה. ההגבלה הרגילה שלי, לשתות רק קפה הפוך של בתי קפה הפכה ללא אפקטיבית. כמעט כל יום ביקרתי בבית חולים מאיר, ובקניון של קומת הכניסה ארב לי בכל פעם הקפה. אמא שלי בעיצומה של דרמה רפואית סוערת בפנימית ד' ואני מנסה להסתתר מאחורי הפוך קטן על סויה. כבר לא כזה טעים הקפה. זמין מידי. לא כל כך מנחם. הקפה שבכוס לא מצליח לשחזר את פנטזיית הקפה שבראש. ובכל זאת מזמינה עוד כוס ועוד כוס. גם בהפסקה בעבודה. גם בקפה השכונתי. מתוך הרגל. בלי שמחה, בלי ציפיה. לא בגלל שאני באמת רוצה אלא רק בגלל שאני יכולה.
ואולי יש דברים, כמו שרונה קינן אומרת, שאני לא אפסיק לרצות.

אני אוהבת קפה.

אני אוהבת להחזיק כוס חמה וללגום ממנה לאט.

אני אוהבת את המרירות העדינה שמוחקת כל מה שהיה לפניה, מאפסת את חוש הטעם.

אני אוהבת את המרקם הסמיך של החלב (סויה) שהופך את הקפה לחגיגי יותר מתה.

אני אוהבת לדמיין את הקפאין נספג לי לדם ואת הארומטיות פותחת לי מחדש את החושים.

אבל יותר מהכל אני אוהבת את הקונספט של הפסקת קפה. למצוא את הפרצה הזאת ביום שבה אפשר לעצור באמצע העבודה, באמצע הסידורים, באמצע החיים, ולחמוק לדוכן הקפה הקרוב ללא מאמץ מיוחד. להזמין הפוך-קטן-על-סויה-לקחת, לאחוז כוס קרטון מחוספסת ולהעביר איתה כמה דקות שהן רק שלי.

לא ירחק היום ורון יאלץ לגזור את כרטיס האשראי שלי. הילדות התחילו ללכת לגן כל יום עד ארבע, ואת רוב שעותי הפנויות אני מבלה בשופינג.

מעולם לא הייתי חובבת קניות ובשנים האחרונות חדוות השיטוט בקניונים נעלמה כמעט כליל מחיי. אולי זאת אופנת החזרה לאייטיז שעוררה בי טראומות ילדות נושנות, אולי כי לא למדתי להתאים פריטים שאינם ג'ינס וטי-שירט (אקססוריז קצת מלחיצים אותי עד היום), או שסתם לא הייתי מספיק רזה להכנס לבגדים מגניבים. בעצם, חלק גדול מהשנים האלה ביליתי בהריונות והנקה שמכתיבים שיקולים משביתי שמחה כמו "האם המכנסיים האלה יהיו שימושיים גם בלי בטן" (לא) או "האם  אפשר גם להניק עם החולצה הזאת לעזאזל" (כן, אבל בכל מקרה תזעזעי את כל יושבי בית הקפה כשתשלפי ציץ, כולל זוג החברים נטולי הילדים שמולך. סליחה, בהזדמנות זו). שלא לדבר על הבעייתיות בלזחול אחרי זאטוטות בגינה עם שמלה והפחד ללכלך כל דבר בשאריות אוכל מרוסק ובוץ. בקיצור, שופינג הפך להיות דבר כבד ומייגע, ומאז שאין לי משכורת היי-טק משלי להשתולל עליה גם קצת אפוף אשמה.

לא עוד. נגמרו התירוצים. אני רוצה להיות יפה, ולא אכפת לי שנגה עלולה למרוח לי טחינה על הג'ינס החדש המהמם. לראשונה בחיי הגעתי לפאקינג-מידה-38 ואני רוצה בגדים שיראו את זה. זה התחיל באוסף נהדר של שמלות קייץ, המשיך בסדרת חצאיות שלא נגמרת, מגפיים הורסים כדי ללכת עם החצאיות בחורף, שני ג'ינסים צמודים במיוחד כי כל מה שיש לי בבית גדול עלי, חולצות מכופתרות שרון אוהב, מכנסונים שעוד לא העזתי ללבוש… ועכשיו אני בהפוגה קלה רק לצרכי התארגנות מחודשת בארון והתאמת תלבושות ממה שיש. לפעמים לוקח לי חצי שעה להתלבש עד שאני מגלה מה מתאים למה. לפעמים אני מתלבשת שלוש פעמים ביום רק כדי לנצל את ההזדמנות לצאת מהבית עם משהו חדש. יש לי המון צעצועים לשחק בהם פתאום.

אז אני קונה בלי הכרה. קונה בגדים, קונה דברים לבית. שטיחי אמבטיה, מצעים, מגבות. אולי להחליף את הריפוד של הספה? אולי להחליף את כל הספה? צוללת לארונות המטבח ומשליכה ווקים, קערות, ספלים. מחפשת איפה אפשר עוד לחדש, איזה רהיטים אפשר להזיז, איזה עולמות אפשר להפוך. משתדלת כל הזמן לזורק דברים שאין להם שימוש, לפנות עוד ועוד מקום.

יש לי זמן פנוי שאני אמורה לנצל לדברים רציניים ופרודוקטיביים כמו קידום הקריירה, אבל אני מלאה אי שקט ומשתמשת ברעב שבוער בי לצורך ציד פריטים בקניון. קרבן של תרבות הצריכה? בטח. דרך לפרוק אנרגיות חדשות שמתעוררות אצלי ואני לא יודעת מה לעשות בהן? בהחלט. פחות בעייתי מדברים אחרים שעשיתי בזמן האחרון? ללא ספק. אני מבטאת את עצמי בשופינג, ואולי הגיע הזמן לרחם על חשבון הבנק ולעשות עם זה משהו אחר. שלושה פוסטים ביומיים זה לא רע. המשימה הבאה – לצאת לרקוד!

משחתי לי לק אדום על הצפרניים.

בזמן האחרון אני רואה המון ידיים נשיות מעוטרות בצפרניים בצבעים עזים ומבריקים, וגם אני רוצה. לפני כמה חודשים שלפתי את הלק השקוף ממעמקי המגירה וראיתי כי טוב. אחריו הגיע לק ורוד עדין שבקושי רואים אבל עדיין נותן גוון שונה ומנצנץ. ואז ורוד יין שעשה לי לוק של blood stagnation והושלך מיד. אח"כ תקופת אינקובציה בנטורל. ועכשיו אני עומדת בחנות כבר עשר דקות ובוחרת לי לק אדום. אדום יין אומרת התוית. גוון בורדו לא כהה מדי, עמוק וחושני, חי ובוהק. האדום שלי.

בחרדה קלה אני שבה הביתה עם הרכישה הנועזת. רון מתעב צפרניים צבועות עד כדי איום לזרוק אותי ואת צפרני הצבעוניות מהבית אם יראה אותי עם משהו בוהק מדי. דווקא עכשיו, בתקופה בה אני נותנת לו לא מעט סיבות טובות ומוצדקות לזרוק אותי מהבית, זו באמת התגרות בגורל. נכנסת הביתה בנונשלנטיות, מסתגרת בחדר השינה ומתייחדת עם הבקבוקון.

מסתבר שזה לא כל כך פשוט. שכבה ראשונה מצליחה להמשח תוך מאמץ עילאי להביא את המוטוריקה העדינה של יד שמאל לשיאים חדשים. אך אבוי! הצבע חיוור ואנמי! לא נלחצת. המודיעין שאספתי אומר שנחוצות לפחות שתי שכבות להשגת גוון מלא ומושלם. מחכה בסבלנות שיתיבש. שכבה שניה – אהה! זה הצבע שרציתי! הידד! חבל שהוא מרוח לי לא רק על הצפרניים אלא גם על חלק ניכר מקצות אצבעותי. לשם כך הומצא האצטון. מוחקת בעדינות את כל הקשקושים מסביב ומקלקלת חצי עבודה. לא מוותרת והולכת על שכבה שלישית ובלתי צפויה. נראה סביר. מוצאת את שביל הביניים בין מרקם אחיד למריחות קלות סביב הצפורן. נראה לא רע.

האמת היא שאני ממש מרוצה מעצמי. בכל פעם שהאדום האדום הזה שעלי מציץ לי מול עיניים זה עושה לי שמח בלב. בהקלדה על המחשב, בקיפול הכביסה, במריחת השוקולד (חרובים) על הפרוסה של הילדות, בשטיפת כלים –  - –  שטיפת כלים?! אויה! איך מצאתי את עצמי שוטפת כלים בלי להגן על יצירת הפאר שלי??? מסיימת במהירות, עוברת לבקרת נזקים. לא נורא. אולי מחר נעשה מקצה שיפורים.

סוף היום, הילדות הלכו לישון. מתפעלת מהאדום הבוהק שלי. מתרגשת מההישג הקטן הזה וחייבת לכתוב עליו פוסט. אני אדומה. אני אשה עם צפרניים אדומות. באיחור אלגנטי של 20 שנה, גם אני לומדת את הטקסים הקטנים והעתיקים של להיות אשה.

אתמול הייתי חולה. אבל ממש חולה. חולה שצריך להתקשר ולהודיע שאני לא אגיע לעבודה. הנה שלושה דברים שאמרה לי מנהלת המרפאה, ומה שהייתי צריכה לענות לה במקום להנהן בהבנה ולספוג הכל בשתיקה:

"בזמן האחרון אנחנו כל הזמן צריכים לבטל טיפולים בגלל מטפלים שחולים". באמת? ומה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? אולי בישיבת צוות האחרונה היינו צריכים לתאם בינינו מי יהיה חולה מתי. כי הרי אנחנו מטפלים, ועל כן לא כשאר פשוטי העם אנחנו יכולים לתזמן את המחלות שלנו כל שחלילה לא יפלו על ימי עבודה. בעצם, אנחנו כל כך לא אנושיים עד שאנחנו מסוגלים לא להיות חולים בכלל אף פעם אבל אנחנו פשוט עצלנים מדי בשביל זה.

"אבל כל כך השתדלנו למלא לך את המשמרת". שהרי ידוע שסגולה לבריאות ואריכות ימים היא מאמצים למלא את המשמרת. מה הקשר לעזאזל? ואם כבר מדברים על מאמצים, אם זה כל כך נורא שמטפל חולה, אולי כדאי להשקיע משהו בשמירת בריאות המטפל? אולי הפסקה של חצי שעה במשמרת של שמונה טיפולים רצופים? אולי טיפולים קבועים בחינם כדי שהסנדלר לא ילך יחף? אולי סתם לא לעשות לי פרצוף כשאני חולה כי פחות סטרס מאיץ את ההחלמה?

"זאת בעיה כשאת מודיעה לי ברגע האחרון". אז מה את מציעה, שבפעם הבאה כשאני מתעוררת מבוהלת בשתיים בלילה, כמעט בוכה מכאבים ומבהלה, דבר ראשון להודיע לך?  יש משהו שתוכלי לעשות בשבילי או בשבילך לפני שמונה בבוקר?  ואם את בעצם חושבת שאני כזאת חסרת אחריות ולא מסוגלת להודיע בזמן שאני חולה, אז איך את סומכת עלי להיות מטפלת במרפאה שלך?

עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב, תודה ששאלתם. אנטיביוטיקה (השם ירחם) באמת משפיעה נורא מהר. האמת היא שקשה לי להאשים אותה, את המנהלת. אנחנו, המטפלים, אנשים רגישים. רק תעשו לנו פרצוף ומיד נתקפל לתוך עצמנו, נכיל את העלבון ונלמד להסתדר לבד. שיטת הפרצופים היא נורא יעילה איתנו. המזל הוא שאנחנו אוהבים את המטופלים שלנו, וזה מה שחשוב באמת.

יש לי יומולדת היום. מה אני מאחלת לעצמי ממרום 34 שנותי?
בריאות, איזון, אהבה, שקט פנימי, שקט תעשייתי מהשדים הרדומים והחצי רדומים והמשתוללים. לרפא פצעים, שלי ושל האנשים הקרובים לי ושל המטופלים שלי.

להוריד עוד 3-5 ק"ג, להגיע לבטן שטוחה, לפתח שרירי דלתואיד עגולים ויפים וזרוע אחורית מוצקה. לא לאכול כמעט סוכר, לא לאכול אחרי 7 בערב, כן להנות מאוכל אמיתי, כן להנות שוב מאוכל שאני מבשלת, כן להנות לבשל ולא רק לאלתר את הארוחה הבאה ממה שנשאר במקרר, לא להתפתות לרעלים, לא לאכול בתור פיצוי. אולי קצת פחות קפה, אבל מגיע לי גם לחטוא במשהו.

ללבוש בגדים יפים בלי לפחד שהילדות ילכלכו אותי (כמעט מובטח שזה ישתפר עם הזמן), ללכת עם יותר שמלות, לעשות פדיקור באופן קבוע (חייבים להיות מוכנים לרגע בו רון יצליח לארגן שיפוט חוזר בתחרות כפות הרגליים המשפחתית), להוציא מהארון את כל מה שלא שמיש ונשמר מסיבות סנטימנטליות בלבד, למצוא את המגפיים המושלמים, לטרוח להתאפר לא רק לחתונות, ללכת בלי קוקו ובלי לשחק בשיער כל הזמן.

לישון לילות שלמים בלי להחזיר מוצצים אבודים ולמלא בקבוקי מיים ריקים. להיות יותר רגועה עם הילדות, לא להתעצבן כשהן בוכות, להאריך עוד ועוד את משך הזמן עד שנגמרת לי הסבלנות, לתת להן בסיס בטוח ויציב, לתת להן אהבה ללא תנאי, לדעת לקבל מהן אהבה ללא תנאי, ללמוד את האיזון הנכון בין לתת להן לבין לקחת זמן לעצמי.

לשמור על קשר עם חברות, לחזק קשרים עם המשפחה, להעז להיות קרובה ליותר אנשים, לדעת לבקש יותר עזרה, לדעת לקבל יותר תמיכה.

להמשיך לגדול יחד עם רון.

לפחד פחות.

להתרגש.

לאהוב.
—
זה תמיד היה שיר היומולדת שלי. אבל השנה דווקא בביצוע החדש: