אוק' 10 2009
מו
מצאתי את הכתבה הזאת פתוחה לי על המסך.
קראתי, למרות שהיה מאוד ארוך ולעיתים מייגע.
כל זה נכתב עלי? האם אני בעצם חלק מזרם של יהודים ישראלים המחפשים משמעות בפילוסופיות מזרחיות? ואני תמיד אהבתי לחשוב על עצמי כמשהו אישי, פרטי, אינדיוידואלי. פתאום צומצמתי לכדי נקודה אלמונית. האם היהודי-הישראלי-המחפש הזה שמדובר בו בכלל קיים? האם מכלול החוויות הלאומיות והאסוציאציות הרוחניות שמגדירות אותו התנקזו אי פעם לאיש אחד? לא שאין שם רעיונות יפים ומענינים אבל הם נודפים שכלתנות, הכללות, ומחיקת החויה הסוביקטיבית. בדיוק הדברים שאני, בתור נושא הדיון, אמורה להירתע מהם.
אני לא חלק מהעדר.
הכללות הן חלק מהעניין כשמנסים למפות תופעה רחבה, אולי לא חלק מעדר (לעדר יש משמעות שלילית) אבל אנחנו תמיד גם חלק מקבוצה, מקהילה וכו'… לא? גם קהילת המטפלים או העוסקים ברפואה סינית היא קהילה.
וממילא ההחלטות שלנו כמו מה ללמוד ולאן לנסוע מעוצבות על ידי אינסוף גורמים, חלקם אינדיבידואליים וספציפיים ומודעים וחלקם לא.
גם ברפואה הסינית יש הכללות, בכל שיטה למעשה (אלמנטים למשל…)
בגדול למרות שקצת מייגע נראה לי שהוא מצביע לכיוון נכון, הרצון של אותם אנשים להתקרב לגוף ולחיות חיים רחבים יותר, פתוחים יותר מחוברים יותר לאותו דבר גדול… הוא מצביע על האיום שזה גורם לרבנים הנ"ל לחוש, מעניין לשמוע מה עוד חושבים על זה מטפלים וסטודנטים, ששייכים לאלה שהוא מתאר.
שלום תמי, ותודה על התגובה!
גם אני מסכימה לכוון הכללי שהוא מצביע עליו, והיו לא מעט דברים שהזדהיתי איתם. אולי בגלל זה קצת נבהלתי לגלות שאני טיפה פחות ייחודית ממה שחשבתי…