אולי אני לא כל כך אוהבת קפה.
בשבועיים האחרונים שתיתי המון קפה. ההגבלה הרגילה שלי, לשתות רק קפה הפוך של בתי קפה הפכה ללא אפקטיבית. כמעט כל יום ביקרתי בבית חולים מאיר, ובקניון של קומת הכניסה ארב לי בכל פעם הקפה. אמא שלי בעיצומה של דרמה רפואית סוערת בפנימית ד' ואני מנסה להסתתר מאחורי הפוך קטן על סויה. כבר לא כזה טעים הקפה. זמין מידי. לא כל כך מנחם. הקפה שבכוס לא מצליח לשחזר את פנטזיית הקפה שבראש. ובכל זאת מזמינה עוד כוס ועוד כוס. גם בהפסקה בעבודה. גם בקפה השכונתי. מתוך הרגל. בלי שמחה, בלי ציפיה. לא בגלל שאני באמת רוצה אלא רק בגלל שאני יכולה.
ואולי יש דברים, כמו שרונה קינן אומרת, שאני לא אפסיק לרצות.

אני אוהבת קפה.

אני אוהבת להחזיק כוס חמה וללגום ממנה לאט.

אני אוהבת את המרירות העדינה שמוחקת כל מה שהיה לפניה, מאפסת את חוש הטעם.

אני אוהבת את המרקם הסמיך של החלב (סויה) שהופך את הקפה לחגיגי יותר מתה.

אני אוהבת לדמיין את הקפאין נספג לי לדם ואת הארומטיות פותחת לי מחדש את החושים.

אבל יותר מהכל אני אוהבת את הקונספט של הפסקת קפה. למצוא את הפרצה הזאת ביום שבה אפשר לעצור באמצע העבודה, באמצע הסידורים, באמצע החיים, ולחמוק לדוכן הקפה הקרוב ללא מאמץ מיוחד. להזמין הפוך-קטן-על-סויה-לקחת, לאחוז כוס קרטון מחוספסת ולהעביר איתה כמה דקות שהן רק שלי.

לא ירחק היום ורון יאלץ לגזור את כרטיס האשראי שלי. הילדות התחילו ללכת לגן כל יום עד ארבע, ואת רוב שעותי הפנויות אני מבלה בשופינג.

מעולם לא הייתי חובבת קניות ובשנים האחרונות חדוות השיטוט בקניונים נעלמה כמעט כליל מחיי. אולי זאת אופנת החזרה לאייטיז שעוררה בי טראומות ילדות נושנות, אולי כי לא למדתי להתאים פריטים שאינם ג'ינס וטי-שירט (אקססוריז קצת מלחיצים אותי עד היום), או שסתם לא הייתי מספיק רזה להכנס לבגדים מגניבים. בעצם, חלק גדול מהשנים האלה ביליתי בהריונות והנקה שמכתיבים שיקולים משביתי שמחה כמו "האם המכנסיים האלה יהיו שימושיים גם בלי בטן" (לא) או "האם  אפשר גם להניק עם החולצה הזאת לעזאזל" (כן, אבל בכל מקרה תזעזעי את כל יושבי בית הקפה כשתשלפי ציץ, כולל זוג החברים נטולי הילדים שמולך. סליחה, בהזדמנות זו). שלא לדבר על הבעייתיות בלזחול אחרי זאטוטות בגינה עם שמלה והפחד ללכלך כל דבר בשאריות אוכל מרוסק ובוץ. בקיצור, שופינג הפך להיות דבר כבד ומייגע, ומאז שאין לי משכורת היי-טק משלי להשתולל עליה גם קצת אפוף אשמה.

לא עוד. נגמרו התירוצים. אני רוצה להיות יפה, ולא אכפת לי שנגה עלולה למרוח לי טחינה על הג'ינס החדש המהמם. לראשונה בחיי הגעתי לפאקינג-מידה-38 ואני רוצה בגדים שיראו את זה. זה התחיל באוסף נהדר של שמלות קייץ, המשיך בסדרת חצאיות שלא נגמרת, מגפיים הורסים כדי ללכת עם החצאיות בחורף, שני ג'ינסים צמודים במיוחד כי כל מה שיש לי בבית גדול עלי, חולצות מכופתרות שרון אוהב, מכנסונים שעוד לא העזתי ללבוש… ועכשיו אני בהפוגה קלה רק לצרכי התארגנות מחודשת בארון והתאמת תלבושות ממה שיש. לפעמים לוקח לי חצי שעה להתלבש עד שאני מגלה מה מתאים למה. לפעמים אני מתלבשת שלוש פעמים ביום רק כדי לנצל את ההזדמנות לצאת מהבית עם משהו חדש. יש לי המון צעצועים לשחק בהם פתאום.

אז אני קונה בלי הכרה. קונה בגדים, קונה דברים לבית. שטיחי אמבטיה, מצעים, מגבות. אולי להחליף את הריפוד של הספה? אולי להחליף את כל הספה? צוללת לארונות המטבח ומשליכה ווקים, קערות, ספלים. מחפשת איפה אפשר עוד לחדש, איזה רהיטים אפשר להזיז, איזה עולמות אפשר להפוך. משתדלת כל הזמן לזורק דברים שאין להם שימוש, לפנות עוד ועוד מקום.

יש לי זמן פנוי שאני אמורה לנצל לדברים רציניים ופרודוקטיביים כמו קידום הקריירה, אבל אני מלאה אי שקט ומשתמשת ברעב שבוער בי לצורך ציד פריטים בקניון. קרבן של תרבות הצריכה? בטח. דרך לפרוק אנרגיות חדשות שמתעוררות אצלי ואני לא יודעת מה לעשות בהן? בהחלט. פחות בעייתי מדברים אחרים שעשיתי בזמן האחרון? ללא ספק. אני מבטאת את עצמי בשופינג, ואולי הגיע הזמן לרחם על חשבון הבנק ולעשות עם זה משהו אחר. שלושה פוסטים ביומיים זה לא רע. המשימה הבאה – לצאת לרקוד!

משחתי לי לק אדום על הצפרניים.

בזמן האחרון אני רואה המון ידיים נשיות מעוטרות בצפרניים בצבעים עזים ומבריקים, וגם אני רוצה. לפני כמה חודשים שלפתי את הלק השקוף ממעמקי המגירה וראיתי כי טוב. אחריו הגיע לק ורוד עדין שבקושי רואים אבל עדיין נותן גוון שונה ומנצנץ. ואז ורוד יין שעשה לי לוק של blood stagnation והושלך מיד. אח"כ תקופת אינקובציה בנטורל. ועכשיו אני עומדת בחנות כבר עשר דקות ובוחרת לי לק אדום. אדום יין אומרת התוית. גוון בורדו לא כהה מדי, עמוק וחושני, חי ובוהק. האדום שלי.

בחרדה קלה אני שבה הביתה עם הרכישה הנועזת. רון מתעב צפרניים צבועות עד כדי איום לזרוק אותי ואת צפרני הצבעוניות מהבית אם יראה אותי עם משהו בוהק מדי. דווקא עכשיו, בתקופה בה אני נותנת לו לא מעט סיבות טובות ומוצדקות לזרוק אותי מהבית, זו באמת התגרות בגורל. נכנסת הביתה בנונשלנטיות, מסתגרת בחדר השינה ומתייחדת עם הבקבוקון.

מסתבר שזה לא כל כך פשוט. שכבה ראשונה מצליחה להמשח תוך מאמץ עילאי להביא את המוטוריקה העדינה של יד שמאל לשיאים חדשים. אך אבוי! הצבע חיוור ואנמי! לא נלחצת. המודיעין שאספתי אומר שנחוצות לפחות שתי שכבות להשגת גוון מלא ומושלם. מחכה בסבלנות שיתיבש. שכבה שניה – אהה! זה הצבע שרציתי! הידד! חבל שהוא מרוח לי לא רק על הצפרניים אלא גם על חלק ניכר מקצות אצבעותי. לשם כך הומצא האצטון. מוחקת בעדינות את כל הקשקושים מסביב ומקלקלת חצי עבודה. לא מוותרת והולכת על שכבה שלישית ובלתי צפויה. נראה סביר. מוצאת את שביל הביניים בין מרקם אחיד למריחות קלות סביב הצפורן. נראה לא רע.

האמת היא שאני ממש מרוצה מעצמי. בכל פעם שהאדום האדום הזה שעלי מציץ לי מול עיניים זה עושה לי שמח בלב. בהקלדה על המחשב, בקיפול הכביסה, במריחת השוקולד (חרובים) על הפרוסה של הילדות, בשטיפת כלים –  - –  שטיפת כלים?! אויה! איך מצאתי את עצמי שוטפת כלים בלי להגן על יצירת הפאר שלי??? מסיימת במהירות, עוברת לבקרת נזקים. לא נורא. אולי מחר נעשה מקצה שיפורים.

סוף היום, הילדות הלכו לישון. מתפעלת מהאדום הבוהק שלי. מתרגשת מההישג הקטן הזה וחייבת לכתוב עליו פוסט. אני אדומה. אני אשה עם צפרניים אדומות. באיחור אלגנטי של 20 שנה, גם אני לומדת את הטקסים הקטנים והעתיקים של להיות אשה.

אתמול הייתי חולה. אבל ממש חולה. חולה שצריך להתקשר ולהודיע שאני לא אגיע לעבודה. הנה שלושה דברים שאמרה לי מנהלת המרפאה, ומה שהייתי צריכה לענות לה במקום להנהן בהבנה ולספוג הכל בשתיקה:

"בזמן האחרון אנחנו כל הזמן צריכים לבטל טיפולים בגלל מטפלים שחולים". באמת? ומה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? אולי בישיבת צוות האחרונה היינו צריכים לתאם בינינו מי יהיה חולה מתי. כי הרי אנחנו מטפלים, ועל כן לא כשאר פשוטי העם אנחנו יכולים לתזמן את המחלות שלנו כל שחלילה לא יפלו על ימי עבודה. בעצם, אנחנו כל כך לא אנושיים עד שאנחנו מסוגלים לא להיות חולים בכלל אף פעם אבל אנחנו פשוט עצלנים מדי בשביל זה.

"אבל כל כך השתדלנו למלא לך את המשמרת". שהרי ידוע שסגולה לבריאות ואריכות ימים היא מאמצים למלא את המשמרת. מה הקשר לעזאזל? ואם כבר מדברים על מאמצים, אם זה כל כך נורא שמטפל חולה, אולי כדאי להשקיע משהו בשמירת בריאות המטפל? אולי הפסקה של חצי שעה במשמרת של שמונה טיפולים רצופים? אולי טיפולים קבועים בחינם כדי שהסנדלר לא ילך יחף? אולי סתם לא לעשות לי פרצוף כשאני חולה כי פחות סטרס מאיץ את ההחלמה?

"זאת בעיה כשאת מודיעה לי ברגע האחרון". אז מה את מציעה, שבפעם הבאה כשאני מתעוררת מבוהלת בשתיים בלילה, כמעט בוכה מכאבים ומבהלה, דבר ראשון להודיע לך?  יש משהו שתוכלי לעשות בשבילי או בשבילך לפני שמונה בבוקר?  ואם את בעצם חושבת שאני כזאת חסרת אחריות ולא מסוגלת להודיע בזמן שאני חולה, אז איך את סומכת עלי להיות מטפלת במרפאה שלך?

עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב, תודה ששאלתם. אנטיביוטיקה (השם ירחם) באמת משפיעה נורא מהר. האמת היא שקשה לי להאשים אותה, את המנהלת. אנחנו, המטפלים, אנשים רגישים. רק תעשו לנו פרצוף ומיד נתקפל לתוך עצמנו, נכיל את העלבון ונלמד להסתדר לבד. שיטת הפרצופים היא נורא יעילה איתנו. המזל הוא שאנחנו אוהבים את המטופלים שלנו, וזה מה שחשוב באמת.

יש לי יומולדת היום. מה אני מאחלת לעצמי ממרום 34 שנותי?
בריאות, איזון, אהבה, שקט פנימי, שקט תעשייתי מהשדים הרדומים והחצי רדומים והמשתוללים. לרפא פצעים, שלי ושל האנשים הקרובים לי ושל המטופלים שלי.

להוריד עוד 3-5 ק"ג, להגיע לבטן שטוחה, לפתח שרירי דלתואיד עגולים ויפים וזרוע אחורית מוצקה. לא לאכול כמעט סוכר, לא לאכול אחרי 7 בערב, כן להנות מאוכל אמיתי, כן להנות שוב מאוכל שאני מבשלת, כן להנות לבשל ולא רק לאלתר את הארוחה הבאה ממה שנשאר במקרר, לא להתפתות לרעלים, לא לאכול בתור פיצוי. אולי קצת פחות קפה, אבל מגיע לי גם לחטוא במשהו.

ללבוש בגדים יפים בלי לפחד שהילדות ילכלכו אותי (כמעט מובטח שזה ישתפר עם הזמן), ללכת עם יותר שמלות, לעשות פדיקור באופן קבוע (חייבים להיות מוכנים לרגע בו רון יצליח לארגן שיפוט חוזר בתחרות כפות הרגליים המשפחתית), להוציא מהארון את כל מה שלא שמיש ונשמר מסיבות סנטימנטליות בלבד, למצוא את המגפיים המושלמים, לטרוח להתאפר לא רק לחתונות, ללכת בלי קוקו ובלי לשחק בשיער כל הזמן.

לישון לילות שלמים בלי להחזיר מוצצים אבודים ולמלא בקבוקי מיים ריקים. להיות יותר רגועה עם הילדות, לא להתעצבן כשהן בוכות, להאריך עוד ועוד את משך הזמן עד שנגמרת לי הסבלנות, לתת להן בסיס בטוח ויציב, לתת להן אהבה ללא תנאי, לדעת לקבל מהן אהבה ללא תנאי, ללמוד את האיזון הנכון בין לתת להן לבין לקחת זמן לעצמי.

לשמור על קשר עם חברות, לחזק קשרים עם המשפחה, להעז להיות קרובה ליותר אנשים, לדעת לבקש יותר עזרה, לדעת לקבל יותר תמיכה.

להמשיך לגדול יחד עם רון.

לפחד פחות.

להתרגש.

לאהוב.
—
זה תמיד היה שיר היומולדת שלי. אבל השנה דווקא בביצוע החדש:

הרהור מס' 1:

כתבתי בבלוג הזה לא מעט על לידה, ולידה טבעית, ואיך שאשה יודעת ללדת אם רק לא יפריעו לה, איך שזה טבוע לנו בגוף ואם רק נסמוך עליו הוא ינחה אותנו לעשות את הדבר הנכון. אני עדיין מאמינה בזה. מה שפתאום חשבתי הוא שאם אשה יודעת ללדת, למה אישה או איש לא יודעים לחיות? למה איבדנו את האינסטינקט לבחור את הדבר הנכון לנו? למה אנחנו כל הזמן מתלבטים, מתייסרים, מפחדים לטעות, מפחדים לבחור? אם לשפוט לפי מה שקורה בלידה, זה בכלל שאין לנו תמיכה. המיילדת מציעה איזה פיטוצין קטן על הדרך "כדי שהכל ילך יותר מהר", הפרסומת דוחפת לנו איזה מקדונלד'ס קטן לפה כי זה מה שכולם אוכלים אז זה בטח בסדר, הסביבה מלאה פיתויים לדברים שלא עושים לנו טוב. אפילו כשאתה רוצה ומודע ומתכוון לשמור על אורח חיים בריא, אתה מוצא את עצמך נלחם בכוחות אדירים שכל מטרתם להשפיע על הבחירות שלך. לטובתם. ויש גם את עיניין הברירה. בלידה יש את הכאב שמכריח אותנו לעשות את הדבר הנכון, אם רק מסכימים להרגיש אותו. בחיי היומיום אנחנו לא במצב של חוסר ברירה מיידי. אנחנו יכולים לבגוד בגוף שלנו הרבה זמן עד שהוא יבגוד בנו בחזרה. וגם אז כנראה נאשים את הגוף ולא ניקח אחריות על הבחירות שלנו. ברגע שנחלצנו ממאבק על השרדות מיידית, יש פתאום המון אפשרויות פעולה ולך תדע מה נכון.

הרהור מס' 2 (בעקבות הרצאה של איל שפרינגר):

מסתבר שבחברות פרימיטיביות של ציידים-לקטים אנשים היו אוכלים מאות סוגים שונים של מזון. הם היו במצב תמידי של חסר קלורי ותזונתי, אבל איכשהו הכל התאזן, וכולם היו בריאים פחות או יותר. הרעב הנחה אותם היטב. הם היו בקשר הדוק עם כל סוגי הצ'י של העולם. עם המעבר לחברה חקלאית כל אחד הצטמצם לאכול בעיקר את מה שהוא מגדל, ופתאום התחלנו להיות חולים. תחשבו על כל הדברים שאכלתם היום. כמה מהם הם בסך הכל קומבינציה של חיטה וסוכר? כמה סוגי דגנים אתם אוכלים? אורז, חיטה, אולי עוד אחד? כמה סוגי ירקות אתם שוקלים להכניס לסלט? אם אתם לא צמחונים, כמה סוגי מזון זה מוסיף לכם לתפריט בפועל? עוף, בקר, אולי כבש? יש לנו אשליה של מבחר עצום, ובעצם אנחנו ניזונים ממעט מאוד דברים. המון ערוצים בטלויזיה ובכולם אותן תכניות. ים של מפלגות ובכולן שולטים קומץ בעלי אינטרסים. כל מיני קרנות פנסיה וכולן בבעלות אותו טייקון. הצרכן המצפוני נאלץ להתלבט אם להחרים את החמאה של תנובה בגלל הקוטג' או של של טרה שמיוצרת בשטחים. בסוף הכל אותו דרעק.

הרהור מס' 3:

לא יודעת אם הוא קשור. נלך איתו ונגלה בסוף. הבוקר הפתיע אותי היורה. הייתי צריכה לדעת, לפני יומיים התחיל הסתיו באופן רשמי, ואתמול אפילו אמרו ברדיו. אבל רק לפני רגע עוד היה קיץ וחשבתי שהוא יימשך. בקיץ שיחקנו, נסחפנו, האש בערה לנו בבטן. עכשיו מתחלפות העונות. עכשיו זמן המתכת, ההתכנסות, חשבון הנפש. שינויים זה דבר קשה ופתאום אני מוצאת את עצמי מותשת בלי סיבה. הרגשה של סוף, של פרידה, לא ברור ממה. אולי אני מחוברת לצ'י של העולם יותר ממה שחשבתי. בחיים המתועשים והמרופדים שלנו היום יש לנו כל מיני סוגים של רעב, כל מיני סוגים של כאב. והמשימה שלנו היא לבחור למי מהם להקשיב.

השעה כמעט חמש בבוקר. ברבע לארבע התעוררתי. שתי הילדות ישנות, שום ציוץ, שום שיעול, שום מילמול "אמא" מתוך שינה. קמה, הולכת לשירותים. חוזרת לישון. לא נרדמת. שוכבת על צד ימין. שוכבת על הבטן. שוכבת על צד שמאל. שוכבת על הגב. מתכסה בשמיכה – ממבשרי הסתיו, זה ותחילתו של יובש בשפתיים. כבר שלושה חודשים לפחות שלא נגעתי בשמיכה בלילה, אולי רק החזקתי את הקצה שלה לקראת הבוקר. חוזרת על הפעולות האחרונות, הפעם עם שמיכה. לא ממש חושבת על שום דבר, מחכה. לא נרדמת. קמה. מתיישבת ליד המחשב. בקייץ הייתי מתעוררת הרבה בחמש בבוקר. פוקחת עיניים, עדיין קצת חשוך בחדר אבל שומעת את הציפורים מצייצות ויודעת שאני כבר לא אחזור לישון. קמה, מקפלת כביסה אם יש, יושבת מול החלון הגדול לשתות קפה דגנים, משתדלת לא להעיר אף אחד. בקיץ שעבר גם נגה היתה קמה והיינו יוצאות לטיול במנשא לאור ראשון, פעם אפילו עצרה לידי ניידת משטרה לשאול אם הכל בסדר, השעה היתה מוקדמת באופן חשוד. מגיע ספטמבר ובחמש עוד אין קרן שמש ראשונה. הציפורים ישנות. את פנסי הרחוב מכבים בשש. מישהו ער בחלון שממול, מקרקש במטבח ויוצא, לא מכבה את האור. דווקא הלכתי לישון לקראת חצות, וגם אתמול לא ישנתי הרבה. אני אמורה להיות ממש עייפה. למה אני לא ישנה? מנסה לעקוב אחרי התחושות בגוף. הפה קצת יבש, אבל אני לא רוצה לשתות. נדמה לי שאני רעבה, אבל מוקדם מדי לאכול. המחשבה מעוררת בחילה. תחושה של ריק בבטן. איפה בדיוק? ממששת. סביב הטבור וקצת למטה ממנו. וגם במפגש בין הצלעות, מתפשט קצת לבית החזה. פעם ידעתי לתאר את הרגשות שלי, הייתי בוחרת מילים בפינצטה ומציירת אותם בדייקנות. פתאום אין לי מילים. אין פרשנות רקע בלתי פוסקת, רק תחושות לא מעובדות, ובכלל לא בוער לי לתת להם שמות. חמש וחצי. אין כביסה לקפל. הראש ריק. בוקר טוב.

אביגיל התחילה לעשות סצינות. פתאום היא פורצת בצרחות נוראות כשאני צריכה לצאת לעבודה. בוכה בלי סיבה באמצע היום. רוצה ללכת? לא. רוצה להשאר? לא. רוצה לבכות? כן. בחיי, מתנהגת כמו תינוקת. והרי היא כבר הפכה להיות כזאת ילדה גדולה. חודשים מראש דיברנו על יומולדת שלוש המתקרב ובא, ועל הפרידה מהמוצץ בלילה. ובאמת תוך שני לילות קצרים היא הפסיקה לבקש אותו. לילה אחד היא גם ביקשה לבד לוותר על החיתול ומאז היא פשוט מתעוררת יבשה. ובכלל היא כזאת ילדה חכמה ומקסימה ומצחיקה, ועוזרת עם נגה, וממש ממש כיף איתה, והיא יודעת לשחק גם לבד וגם עם ילדים חדשים. היא נראית שמחה. אני חושבת שטוב לה. אז למה הדרמות האלה כשאני צריכה ללכת, אפילו לשעה? כבר עברנו את השלב הזה, היא כבר היתה אומרת לי "טוב, לכי, ביי-ביי!" וממשיכה בעיניניה. עכשיו אני לא יכולה להגיע לדלת בלי הבטחות לסוכריות ועוגיות ושאני אחזור מהר מהר וגם אז רון צריך לתלוש אותה מהידית של הדלת כדי שלא תרדוף אחרי. קורע לב. באמת.
למה זה מגיע לי? שאלה הפולניה הקטנה שבתוכי. מה עשיתי רע? האם באמת שחרור האשה לא שווה כלום ואני מתעללת בילדה כשאני יוצאת לעבוד יומיים בשבוע? לילה אחד נשברתי, והרמתי טלפון לחברה שהיא גם פסיכולוגית ילדים. משבר גדילה. איזו מילת קסם. הכל פתאום הסתדר במקום. כן, היא ילדה גדולה, כל כך גדולה שהיא מבינה שהיא גדולה. כל כך מבינה שהיא מבינה שזה די מפחיד להיות ילדה גדולה. מה אני יודעת לעשות לבד? מה לא? מתי אני צריכה עזרה? מתי לא? ואם אני אני אמשיך לגדול האם אני אוכל לחזור להיות קטנה כשאני ארצה? פתאום ההתעקשות לאכול רק בצלחת גדולה נראית הגיונית. פתאום הנסיון למדוד כל יום את הנעליים הגדולות מדי (כי אני כבר גדלתי!) הוא סביר לחלוטין. זה מה שמעסיק אותה, ועם זה היא צריכה לשחק כל הזמן. מי גדול ומי קטן. מה עושים גדולים ומה עושים קטנים. מה קורה כשגדולים אבל מתנהגים כמו קטנים. איפה הגבולות החדשים שלה. וכשקיבלתי אישור שזה מה שקורה לה, גם אני יכולתי קצת יותר להרגע. היא בסדר. אני בסדר. זה רק משבר גדילה וזה חולף. ככה אנחנו גדלים.
ומה איתי? אולי גם לי יש משבר גדילה? נהייתי אמא אמיתית, שתי ילדות, שתיהן הולכות לגן אמיתי עוד 3 ימים. אני עושה כביסה כל יום ומבשלת ומארגנת את הבית והולכת לעבודה ומטפלת באנשים ומטפחת קריירה ועושה המון דברים של גדולים. אבל אני עדיין מרגישה קצת ילדה. בת 34 עוד מעט. זה גדול? זה קטן? ואם אני רוצה הפסקה מכל זה? ואם אני רוצה קצת לחזור להיות צעירה חסרת אחריות? לא לוותר על הכל, רק להקפיא לרגע את החיים, ללכת למקום אחר ולחזור.
אז לפעמים אני מוצאת את הפינות שהן רק שלי. למשל השיר הזה שצץ לי בראש הבוקר: