מאי 15 2012
בלי נוסטלגיה
אז לקחתי את מיציק והלכנו להופעה של דני רובס . פעם שניה. פעם נוסטלגית . לפני קצת יותר מ-22 שנה (א-א-א-אה! הזיקנה, הזיקנה) כשהיינו קטנטנות להחריד ורק הכרנו בשיעור ציור גם הלכנו יחד להופעה של דני רובס. בהיכל התרבות בנתניה. אמא שלי הסיעה אותנו. יהיה נחמד, אמרתי לעצמי. שירים ישנים שאני אוהבת, מיציק, לצאת מהבית, בטח יצא מזה גם פוסט בסוף. יהיה כיף, למה לא. אולי קצת מביך להזכר שבכיתה ח' הייתי מוכנה להתחתן עם הבחור השמנמן והרגשן הזה, אבל יאללה יאללה, אין ספק שהתבגרנו מאז.
אני לא יודעת איך לתאר את הרגע. דני עלה לבמה, ואילאיל, והנגנים. והמתופפת. כבר הלב מחסיר פעימה. מתופפת, כמו שאני רוצה להיות. רצון חדש ושקט וסבלני. והיא מתחילה לנגן, ומבחינתי זו כבר לא הופעה של דני רובס, זו הופעה של המתופפת המדהימה הזאת. מסתבר שקוראים לה קרן טפרברג.
קרן טפרברג לא סתם תופפה טוב, היא רקדה על התופים. התנועה שלה היתה כל כך זורמת, כל כך קורנת, כל כך מהפנטת. היא עפה ואני עפתי איתה. לא ידעתי שאפשר לנגן ככה. לא מכירה את השמות של הקסמים שהיא עשתה שם. בחיים לא שמעתי תופים כאלה. היה לי ברור שככה אני רוצה להיות, לשם אני רוצה להגיע.
איזו דרך ארוכה ומשונה עברתי עד שהגעתי עד הלום.
סגור לתגובות
