קיבלתי מתנה את הספר "היי המורה הראשון של ילדך". זו הפעם הראשונה שאני קוראת משהו מסודר על התורה האנתרופוסופית, עד עכשיו ניזונתי בעיקר משמועות וסיפורים מזדמנים. אם הייתי בהריון ראשון כנראה הייתי קוראת בשקיקה כל מילה. מאחר והילדה שלי כבר קרובה לשנה וחצי ויש לי קצת ניסיון, הרשיתי לעצמי לקרוא ברפרוף, בעיקר את הפרק על השנה הראשונה.

המסר הכללי שקיבלתי הוא ששנות הילדות המוקדמת הם מין תקופת חלום, מעבר בין החיים השמימייים (אמורפיים, רוחניים, חושיים) של העובר לבין החיים הארציים (מובנים, מציאותיים, מושגיים) של הילד הבוגר והמבוגר. שאסור להעיר את הילד מהחלום הזה מוקדם מדי, לא למשוך אותו  בכח לאדמה אלא לתת לו לנחות ברכות בקצב שלו. הדוגמא הכי מפורסמת היא בובות וצעצועים ברוח האנתרופוסופיה שעשויים מחומרים טבעיים ("מהדהדים" אל רוחו של הילד) ולעולם לא יהיו ריאליסטיים כדי לתת מקום לדמיון – להמציא שימושים מקוריים לצעצוע, להשליך רגשות שונים על הבובה. במיוחד אהבתי את התובנה שילדים כל כך אוהבים לשחק בבוץ כי הם יכולים ליצור בו במקסימום חופשיות וכך להתחבר בעדינות לאדמה. זה גם יפה, וגם מתחבר לי לראיה הסינית: שמיים מוקדמים מול שמיים מאוחרים, פאזת העץ של הילדות והניתוק ההדרגתי של ה-HUN מה-SHEN הקולקטיבי… אני אכתוב על זה מאמר יום אחד. כשאני אקרא שוב את הספר כמו שצריך.

ועדיין יש דברים שנראו לי מוזרים. בעיקר האידאליזציה המופרזת (לטעמי) של הילדות, הכל נשמע עטוף בצמר גפן אורירי ומתוק שלא כל כך מתחבר אפילו להורים חצי אלטרנטיביים כמונו. למשל כמה וכמה עמודים על "כיצד לצייר בצבעי מיים על נייר רטוב עם פעוטות" והחוויות הרוחניות הטמונות בכך. השלתי מעצמי כמה וכמה שכבות של ציניות בשנים האחרונות אבל זה יותר מדי בשבילי. אה, ואין מצב שאני אכסה את מיטת התינוק בבדי משי בגוונים של ורוד וכחול כד לרכך את איכות האור שמגיעה אליו.

ובתוך האוירה הזו מצאנו את עצמנו בקיצוניות השניה. הלכנו לפיקולוניה,מין משחקיה פה בהרצליה. אני לא יכולה לתאר לעצמי משהו רחוק יותר מרוח האנתרופוסופיה. הרעיון במקום הזה הוא לתת לילדים לשחק "כמו גדולים", ופינות המשחק הן לפי נושאים – סופרמרקט עם עגלות ואריזות אמיתיות, טיפת חלב (לא בבית סיפרנו), משטרה, בנק, מכון יופי (בו יכולות הקטנטנות לדדות על נעלי עקב, אבוי לפמיניזם וליציבה), מכבי אש, אפילו מכוניות קטנות להסתובב בהן… והכל מאוד מאוד ריאליסטי. מה שנקרא, להשליך את הילד לעולם המבוגרים ולא להשאיר (כמעט) שום מקום לדמיון. שלא לדבר עם הרעש הנורא של שעת אחר צהריים עמוסה. לזכות המקום יאמר שהילדים נראו מאוד נהנים, ואלמלא הייתי רגישה כל כך לרעש (ומושפעת מהספר…) ייתכן שגם אני הייתי נהנית, אבל נדמה לי שגם לאביגיל זה היה עמוס מדי.

הרבה חומר למחשבה. הרבה רעיונות חדשים (וישנים) שצריך לתת ללב ולאינטואיציה לבחור מה מהם נכון למשפחה שלנו. להשלמת התמונה, קיבלנו משלוח מהחנות האורגנית, ובחשבון הסתתרה הפנינה הזו:

איזה כיף בהרדוף, אפילו לתפוחי אדמה מותר לשחק בבוץ!

כתובת טרקבק | RSS תגובות