כתושבת ארץ מזרח תיכונית שמשית ומוארת, לא הייתי מודעת בכלל למזג אויר כמו של צ'נגדו. בטח, ראיתי ערפל בחיי, הייתי במקומות קרים מדי פעם, אבל לא גרתי בקור וערפל, וזה שונה. בשנה א' של רפואה סינית לומדים על האקלימים השונים (חום, קור,לחות, יובש…), ועל הקשר שלהם לאיברים הפנימיים והרגשות. זה לא הכין אותי לעוצמה בה מזג האויר פה משתלט לי על מצב הרוח.

בבסיס האקלים המקומי של צ'נגדו יש המון סוגים שונים של ערפל. החל בערפילים בינוניים שמתפזרים לכדי ערפילים קלים אחרי הצהריים, וכלה בערפל כבד עד כדי כך שאי אפשר לראות את הבנין ממול. זה אפור. זה מדכא. אם לא השעונה המעוררת הקטנה שלי לא הייתי קמה בבוקר בימים כאלה. ואם כבר מדברים עליה, אלוהים יודע מה ביקום אומר לה ש-6 וחצי זה בוקר. חושך מוחלט בחוץ. רק לקראת 7 אפשר לנסות לראות איזה סוג של ערפל יש היום. הערפל מכביד, הוא נכנס לראש ומאט את המחשבות, הוא הופך כל דבר למרק דביק של בעסה וחוסר חשק. ואז בשיא הערפל מתחיל לרדת גשם, וכל הלחות שיושבת באויר נופלת במין זרזיף חלוש ולאה על העיר האפורה, ופתאום יש יום או יומיים שרואים את השמש זורחת בבוקר, ויש פיסות של שמיים כחולים, ויש צבע לעולם, ויש טעם לחיים, ואני משתדלת להסתכל למעלה ולראות כמה כחול שרק אפשר. מהר לפני שייגמר.

ואז הגיע שבוע של קור. בחורף שעבר בארץ אפילו לא לבשתי מעיל. שכחתי את כמה אני שונאת קור. לא הקור האירופאי הנחמד כשבאים לחופשה מאוגוסט ישראלי ופתאום אפשר לנשום לרווחה. קור מציק, קור שחודר דרך החלונות הפתוחים של ביה"ח ואיש לא מנסה להביס אותו באמצעי חימום, גם כשיש מזגן או תנור. לקח לי כמה ימים להבין כמה חכמים הסינים שהם לא מורידים את המעיל שלהם לעולם, גם לא במקומות סגורים. חבל לאבד חום. הבנתי גם את האובססיה המקומית לפיג'מות עבות ומרופדות. לרוב האנשים אין חימום בבית. אז אני לובשת גטקעס, גרביים רגילות ועליהן גרבי סקי, גופיה קצרה, גופיה ארוכה, סוודר דק, סוודר עבה, מעיל כפפות צעיף וכובע, ויוצאת החוצה. ההליכה לבי"ח עוברת בשלום, אני עוד מתודלקת בחום מהבית. 3 שעות אח"כ אני מתחילה לאבד תחושה בקצות האצבעות ולחלום על תאילנד. הקור תופס מקום ראשון בסדר העדיפויות. הוא הדבר הכי בוער (אה! בוער!) שצריך לטפל בו. הוא מכווץ את הגוף ומכווץ את המחשבות ("איך להתחמם???"), והוא מעורר תחושה של פחד. פחד לקפוא. השמועה אומרת שזקני צ'נגדו לא זוכרים קור כזה.

ויש עוד דבר, שהוא לא בדיוק מזג אויר אבל דומה. העיר. ממרום ביתי בקומה ה-27 יש רק גורדי שחקים מאופק עד אופק. אין שום תחושה של איפה העיר הזאת בכלל נמצאת, שום אוריינטציה. אין הר, אין ים, יש כמה תעלות מיים בעיר אבל הן אפילו לא זורמות לשום כוון, רק עומדות ירקרקות ומעלות חיפוי שמנוני (חה, חה). יש הרבה פארקים, אפילו יפים, אבל הם מגודרים ומרוצפים ומתורבתים להפליא. והניתוק הזה מהאדמה גם הוא מקשה על בריאותי הנפשית. אתמול יצאנו מהעיר לבודהא הענק בלשאן. הדרך הלוך התנהלה בתוך ענן, אבל כשהגענו כבר זרחה השמש על ראשינו הקפואים. שמש! ועצים! ואדמה אדומה! ושבילים קטנים ומתפתלים בתוך צמחיה עבותה! ממול נשקפים גורדי השחקים של לשאן, אבל לא חייבים להסתכל עליהם. אפשר לשוטט בין מקדשים קטנים ולנשום את היופי והאור והירוק.

אני מכורה לשמש ולחום. אולי כל הפלפל החריף שהם שמים פה באוכל הוא כדי לפזר את הערפל החונק הזה. בשבילי כרטיס טיסה הביתה יעשה את העבודה.

כתובת טרקבק | RSS תגובות