מדי פעם יוצא לי לשמוע על כמה טוב היה פעם, כשחיינו בשבטים וחמולות. ידענו איך ללדת, כי ראינו את האחיות שלנו יולדות, ידענו לגדל ילדים כי חוכמת הסבתא תמיד הייתה לצידנו, שלא לדבר על מה ואיך לבשל באיזה עונה ואיך הכי טוב לקרצף את הבית. לעולם לא היית לבד, תמיד היתה תמיכה מכל כוון. קל מאוד לשכוח שמשפחה היא כר פורה לחיכוכים וקשיים, ומשפחה מורחבת שחיה יחד על אחת כמה וכמה. עם קצת מחשבה יחשפו פתאום הפרטים הנסתרים והפחות נעימים. דודות שתלטניות, לחץ מכל כוון, חוסר פרטיות, פשרות בלי סוף. אבל למה לדמיין כשאפשר להסתכל מסביב? חסרים ריבים בסתם משפחה מורחבת ממוצעת עם סבתא בגבעתיים?
אני תמיד האמנתי בכוחו של המרחב. ממרחק קל יותר לשכוח את כל התכונות הרעות של האנשים שאנחנו אוהבים, ולשמור על הגבולות שלנו מכל התערבות בלתי רצויה. ביתי הוא מבצרי. אני אצא לקרב על הטריטוריה שלי ולעזאזל המחיר, לא אכפת לי לפוצץ גשרים. מי שעומד מולי כנראה מרגיש את זה, כך שלא הייתי צריכה לצאת לליל גשרים מטאפורי עד היום. אבל לא כולם מסוגלים לזה. יש אנשים, אולי יותר נשים, שיוותרו כל פעם קצת, ולפעמים הרבה, כי הן רוצות להשאר נחמדות. והן משלמות את המחיר על כל הפסיכוזות של קרובי המשפחה שלהן. מי שיוצאת יותר שפויה מהמצבים האלה היא דווקא מי שלא מפחדת לריב בגלוי מדי פעם ולעמוד על שלה. מי שלא מתעקשת, יכולה להפוך להיות חולה מזה. לפעמים מאוד חולה.
אז אני אומרת, קחו את פסח ותעשו ביעור חמץ יסודי. הרי עד ליל הסדר כולם חייבים להשלים. האנרגיה המתפרצת של האביב היא יצירה והתחדשות אבל גם כעס. אל תחנקו את הכעס. תשתמשו בכעס כדי לפרוץ דרכים חדשות ויצירתיות החוצה מפלונטרים משפחתיים מעיקים. אולי לא נהיה נחמדים, אבל נהיה נאמנים לעצמנו.

כתובת טרקבק | RSS תגובות