אכן, פורים נגמר מזמן, אבל רק אתמול היתה העדלאידע בכפר חיים, שנדחתה בגלל הגשם בשבוע שעבר. אנחנו סתם באנו לביקור שגרתי של שבת אצל ההורים כשלפתע שמענו את המוסיקה ברחובות (בקרוב יהיה לרחובות גם שם! ומדרכות! כפרנו הקט מצטרף לציויליזציה!), אז ארזנו את הילדה בעגלה שלה והלכנו לראות.
אז היו מוסיקה, ותחפושות, ועגלות מקושטות רתומות לטרקטורים שרואות אור שמש רק פעמיים בשנה (פורים ושבועות), ושמייח, ואביגייל מאוד נהנתה, ידה ידה ידה. הקטע שאני רוצה לדבר עליו הוא שנתקלתי פתאום בחצי מבנות הכיתה שלי על טפן. אחת שהפכה להיות העתק של אמא שלה, אחת שלא השתנתה במילימטר מגיל 15 בערך, וכולן עדיין שם, בערבות הכפר, כאילו שום דבר לא השתנה. כן, אני יודעת שזה לא אומר כלום. אנשים מכל מקום מתים לגור בכפר, אז אם יש הזדמנות להשאר כבן ממשיך או כל קומבינה אחרת אז למה לא, ואפילו אחי היקר בנה שם את ביתו ומגדל את ילדיו עם שאר נצרי שושלות המייסדים המפוארות (והם נוטרים את אותן טינות ורבים את אותם ריבים בעקביות כבר ארבעה דורות). אבל לי תמיד נראה שחלק מתהליך ההתבגרות כולל גם איזשהי התרחקות במרחב. אני צריכה ספייס. אני רוצה לבחור את הקהילה שאני שייכת אליה. ובעיקר אני מתבלבלת לפגוש אנשים שלא ראיתי 15 שנה ושהיחסים הכי משמעותיים שהיו לי איתם הסתיימו עוד בבי"ס יסודי (ולא היו מי יודע מה גם אז). איכשהו יש לי חלק במח שמצפה שהבנות האלה ישארו בנות 12 לנצח ומסרב לקבל את זה שיכול להיות שגם הן עברו עוד כל מיני שלבים ותהליכים בחיים.
ובנימה אחרת לגמרי, מסתבר שאם תחפשו "כפר חיים" בגוגל אני אהיה במקום הרביעי! והפוסט הזה בטח יעלה את הדירוג. אז זו אולי נקמתם המתוקה של החנונים, אולי חייתי בשולי הביצה כשגרתי בכפר, אבל אני זאת שאעצב את הייצוג האינטרנטי שלו!

כתובת טרקבק | RSS תגובות