ספט' 19 2009
מיכל רביב, כפר חיים
אם במקרה קורא אותי מישהו שלא יודע, "מיכל רביב, כפר חיים" זאת אני. זה מה שהייתי רושמת על מחברות, תיקים, דברים שצריכים לכתוב עליהם שם שלא ילכו לאיבוד. "מיכל רביב, כפר חיים" זאת ילדה קטנה שחיה בעולם אחר. זאת לא אני יותר בכלל. כשהתחתנתי שמחתי להחליף שם משפחה. לתפוס מרחק מ"מיכל רביב"הישנה, הנידחת, הלא-מקובלת, שמקושרת לזיכרונות ילדות לא נעימים אם כי מעורפלים. אני כותבת על זה עכשיו כי קיבלתי את הספר החגיגי "75 שנה לכפר חיים" וכותבים בו גם אנשים מהדור שלי, שגדלו באותו מקום, אבל בכלל לא באותו מקום. כותבים בו אנשי המיינסטרים על חוויות של "מקובלים", ואני מעולם לא ידעתי להשתלב בהיררכיה החברתית הסבוכה שלהם. אולי זה בכלל ענין משפחתי אצלנו. אפילו סבא אליעזר היה אאוטסיידר, מחקו אותו מרשימת העולים הראשונים על הקרקע כי הוא הביא אותם לשם על העגלה שלו ובלילה הראשון לא ישן איתם אלא נסע להביא להם מים. האם העלבון הזה הוא מה שחלחל דורות קדימה והגדיר גם אותי, שבכלל לא פגשתי אותו? כבר 12 שנה שאני לא גרה שם. אני קוראת זכרונות של אחרים ונדמה לי שמעולם לא גרתי שם.
פסקה א' נכתבה אתמול בלילה, מהר, כדי להספיק לכתוב פוסט לפני הדד-ליין של עצמי, עם האסוציאציות החופשיות הראשונות. פיסקה ב' נכתבת כבר בבוקר, כדי לתקן קצת. זה לא היה בדיוק כמו שכתבתי. ניערתי קצת את הזיכרון, גם לי יש מה להגיד על לגדול בכפר חיים. זה ללכת ברחוב ולשמוע מכל הזקנות "אה, זאת הקטנה של רביב". זה להתעקש ללכת יחפה לבריכה באמצע אוגוסט, כל יום, בוקר ואחרי הצהריים, על אספלט לוהט. זה לרשום קרטיב לימון על החשבון בצרכניה. זה לעבור בית בית להתרים ל"אגודה למען הסרטן". זה לעזוב באמצע חגיגות יום העצמאות/חנוכה/פורים לנדנדה בגן שעשועים (לפני שהוא הפך לגן זיבי). זה לטפס לראש מגדל המיים (המתפורר) כדי להשקיף רחוק. זה לנהוג בדרך עפר בקוסטה ריקה ולחשוב "האם יש בה יותר או פחות בורות מהדרך לאביחיל?". גם אני הייתי פה.
יותר מששמרו בני ישראל על השבת שמרה השבת על בני ישראל…ובאותו משקל כנראה שיותר משאנחנו חלק מכפר חיים , כפר חיים הוא חלק מאתנו. רונית רביב, כפר חיים
תגובות מפייסבוק:
עדי ענבר:
)))
הייתי רוצה לחשוב שחלק מלנוע קדימה זה גם לנוע אל מעבר לקטגוריות של 'מקובלים' ו'לא מקובלים'. כי אנחנו יודעות היום שגם מי שנראית מבחוץ הכי בקונצנזוס, הכי מלכת הכיתה, היא גם זו שאמא שלה מעירה לה בכל פעם שהיא מכניסה משהו לפה. או שעולמה הרוחני צר כקליפת הצנונית. או שסתם, גם לה יש מצבי רוח. ומחזור. וחצ'קונים. ובחור שלא מתקשר. ובקיצור – אף אחת לא באמת מושל… Read Moreמת, והמיינסטרים הוא פיקציה מתמשכת.
כי אין מיינסטרים אחד, יש הרבה. ואני אהבתי את שלנו.
ויותר מזה, תחושת האאוטסיידריות שלי היא די חסרת אפליה, גם כשאני הכי מוקפת בחברות ובאהבה. ולמדתי לקבל אותה, לזהות אותה כחלק ממה שעושה אותי אני, כחלק ממה שמאפשר לי להיות טובה בעבודה שלי, כחלק ממה שמאפשר לי להתפלא כל פעם מחדש מהעולם ולהרשות לו להפתיע אותי. לטוב, ולרע.
ובגלל זה אני אומרת – אל תוותרי על הזכרונות האלה. הם גם את.
שנה טובה
יעל שחם:
את גרת שם. אני זוכרת… והיית נהדרת ומקובלת בקבוצה אחרת שווה לא פחות. אצלנו המצב דומה – הרחוב שלי מורכב מבתים של עולים שעלו אחרי קום המדינה ו60 שנה אחרי כשנתנו שמות לרחובות במושב ניתנו שמות כמו הבנים, האנפה וכו ורק שלנו נקרא ההרחבה – יענו החדשים. וזה הפריע לי פעם אבל כשלמדתי קצת על ההסטוריה של הקבוצה הזו שעלתה ביחד על אוניה אחת והאחווה שהיתה להם, אני גאה להיות מרחוב ההרחבה…
חוץ מזה שלמשפחה שלך יש עבר מפואר (אם כי נפיץ משהו)
משוררת אחותך – כל כך יפה וכל כך נכון!
מיצי:
שרון שמעוני מחירות מזדהה מאוד.
יצאנו מהגולם. ונהיינו פרפרים חמודים…
מיכל חמדתי,
קראתי את דבריך על הכפר ועל ילדותך. בעיני היית תמיד פלא: גם יפה וגם חכמה. וכל כך גדלת עד שבחגיגת השבועות של השנה לא היכרתי אותך ורק אחריה שבו פני הילדה שלך וחזרו אלי.
דומני שאין שינוי בחומר הגנטי הטוב וילדיך נהדרים כמוך שכן אביך מעדכנני בפניניהם בכל פעם.
גם לי יש זכרונות מימי ילדותי בכפר. חלקם נפלאים וחלקם אף קשים. השאלה במה לבחור, על מה לשים את הדגש כשזוכרים ואיך מפעילים את התבונה כדי לרכך מה שלא נעים.
להתראות,
ברכונת.
ברכונת יקרה, התרגשתי לקרוא את תגובתך…
אין ספק שהזמן מרכך, גם את הזכרונות וגם אותנו.
בחגיגת שבועות המדוברת, בעודי מוצפת הורמונים של סוף הריון,
הסתכלתי על אביגיל שלי מוחאת כפיים בהתלהבות והייתי על סף דמעות.
משהו גדול יותר מאיתנו ממשיך הלאה, ויש בו הרבה טוב.