סינית אני מדברת אליך

אמרתי, אני אחליט לכתוב לפחות פוסט אחד בשבוע. אני אפילו אודיע על זה בבלוג, ואז אני אהיה באמת מחויבת. פעם בשבוע, נגיד לכל המאוחר בשבת בערב, לשבת ולכתוב משהו. לא כל פוסט צריך להיות בנושאים שברומו של עולם, לא חייבות להיות משמעויות עמוקות או הארות מבריקות. כל שבוע קורה משהו, לא? תמיד יש משהו לכתוב עליו, אבל הוא לא נראה מספיק חשוב, או דחוף, או חדשני, או סתם ראוי לתפוס כמה ביטים בענן האמורפי שנקרא אינטרנט. תמיד יש תירוצים לא לשבת לכתוב (אביגיל, לימודים, עייפות, עוד פרק של באטלסטאר גלאקטיקה) (רון קוטע את חוט המחשבה). איפה הייתי? תירוצים. ואז אני כבר יושבת עם בדל רעיון מול המסך הריק, מנסה למצוא את המילה הנכונה להתחיל בה, את המשפט שימשוך אחריו את כל מה שצריך להביע, את רגע ההשראה ממנו הכל יזרום. והוא לא שם, ואני קמה והולכת לעשות משהו אחר. כי היו לי כמה התחלות בראש והן לא היו מספיק טובות. לא מספיק מרשימות, לא מספיק מדויקות, לא ראויות להיחשף, לא עומדות בסטנדרט מעורפל כלשהו שאני מציבה לעצמי.

היום רציתי לכתוב על זה שפתאום נורא כיף לי ללכת לים, ואני גם יודעת למה. ללכת לים זה לא מה שחשבתם. זה לא להדחק לבגד ים, להרגיש נורא עם איך שאת נראית בו, לחשב מה וכמה את יכולה ללבוש מעליו כדי להסתיר אבל שעדיין לא יהיה חם מדי, ומה לעשות אם בכל זאת תרצי להכנס למיים, ולשבת על החול בתנוחה סקסית או לפחות לא כזאת שמבליטה את הקפלים בבטן, ולהתבאס מזה שיש אנשים ואין צל והכל מתמלא בחול, והיית נכנסת למיים אבל לא נעים להתפשט בין כל הכוסיות האלה ולהרגיש מכוערת.
ללכת לים יכול להיות משהו הרבה יותר טוב. זה לארוז את הילדה עם דלי כף מגרפה וחתיכת אבטיח, ולשבת איתה על קו המיים ולשחק בחול. בטח שזה נהדר לראות אותה אוכלת חול ומערבבת מיים בדלי ומרותקת מכל מה שקורה סביב, אבל הילדה היא רק תירוץ (היא מאוד עסוקה בים, ואין לה זמן בשבילי). כי אני יושבת לידה, ומשחקת בחול, וחופרת בכף ומציירת עם המגרפה ובונה מגדלי נטיפים ועושה קובבות שלא לצורך. וזה כיף לי נורא, ולא אכפת לי מה קורה מסביב. ובא גל ושטף את פאר היצירה ומתחילים מהתחלה כאילו כלום. כי באמת כלום. רק מיים וחול.

אז אני אכתוב. כל שבוע. גם בשבוע הבא (לפחות עד מוצ"ש). משהו יצא, וסביר שהוא יצא בסדר, ואם לא אז לא, אבל הוא יצא החוצה ויהיה שם בכל זאת. (so say we all).

כתובת טרקבק | RSS תגובות