דצמ' 20 2011
יש לי פתק מהרופאה
אתמול הייתי חולה. אבל ממש חולה. חולה שצריך להתקשר ולהודיע שאני לא אגיע לעבודה. הנה שלושה דברים שאמרה לי מנהלת המרפאה, ומה שהייתי צריכה לענות לה במקום להנהן בהבנה ולספוג הכל בשתיקה:
"בזמן האחרון אנחנו כל הזמן צריכים לבטל טיפולים בגלל מטפלים שחולים". באמת? ומה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? אולי בישיבת צוות האחרונה היינו צריכים לתאם בינינו מי יהיה חולה מתי. כי הרי אנחנו מטפלים, ועל כן לא כשאר פשוטי העם אנחנו יכולים לתזמן את המחלות שלנו כל שחלילה לא יפלו על ימי עבודה. בעצם, אנחנו כל כך לא אנושיים עד שאנחנו מסוגלים לא להיות חולים בכלל אף פעם אבל אנחנו פשוט עצלנים מדי בשביל זה.
"אבל כל כך השתדלנו למלא לך את המשמרת". שהרי ידוע שסגולה לבריאות ואריכות ימים היא מאמצים למלא את המשמרת. מה הקשר לעזאזל? ואם כבר מדברים על מאמצים, אם זה כל כך נורא שמטפל חולה, אולי כדאי להשקיע משהו בשמירת בריאות המטפל? אולי הפסקה של חצי שעה במשמרת של שמונה טיפולים רצופים? אולי טיפולים קבועים בחינם כדי שהסנדלר לא ילך יחף? אולי סתם לא לעשות לי פרצוף כשאני חולה כי פחות סטרס מאיץ את ההחלמה?
"זאת בעיה כשאת מודיעה לי ברגע האחרון". אז מה את מציעה, שבפעם הבאה כשאני מתעוררת מבוהלת בשתיים בלילה, כמעט בוכה מכאבים ומבהלה, דבר ראשון להודיע לך? יש משהו שתוכלי לעשות בשבילי או בשבילך לפני שמונה בבוקר? ואם את בעצם חושבת שאני כזאת חסרת אחריות ולא מסוגלת להודיע בזמן שאני חולה, אז איך את סומכת עלי להיות מטפלת במרפאה שלך?
עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב, תודה ששאלתם. אנטיביוטיקה (השם ירחם) באמת משפיעה נורא מהר. האמת היא שקשה לי להאשים אותה, את המנהלת. אנחנו, המטפלים, אנשים רגישים. רק תעשו לנו פרצוף ומיד נתקפל לתוך עצמנו, נכיל את העלבון ונלמד להסתדר לבד. שיטת הפרצופים היא נורא יעילה איתנו. המזל הוא שאנחנו אוהבים את המטופלים שלנו, וזה מה שחשוב באמת.