נוב' 30 2009
השמש מצייצת והציפורים זורחות
אז היה לי היום בוקר מעולה במחלקה של הסכרת, ואפילו השמש זורחת ומחממת לי את המרפסת. זה זמן מעולה לתעד כמה מהדברים היותר טובים שקורים בצ'נגדו. לא צריך רק לקטר כל היום.
יש את הבוקר, שלא משנה כמה הוא ערפילי יש בו משהו אופטימי. אני אוהבת לצאת בבוקר ללימודים ולראות את כל הסינים הולכים יחד איתי לעבודה ולבי"ס. הורים עם ילדים, ברגל, באופניים, על קטנועים חשמליים. עטופים במעילים וצעיפים, כולם מנסים לדרוס את כולם במעברי החציה, כולם עוצרים לאכול ארוחת בוקר על הדרך. ומה מוכרים בדוכני הבוקר של צ'נגדו? יש משהו שנראה כמו סמבוסק ויכול להיות ממולא בכל מיני דברים החל מסוכר וכלה במשהו שחשוד כבשר. לי יש את הבחור הקבוע שאני קונה אצלו לפעמים ובשאר הימים סתם אומרת לו בוקר טוב. יש אומלטים טריים מהווק, בצקים בצורות משונות מטוגנים בשמן עמוק, דים-סאמים (הידועים בכינויים באו-צה) מכל מיני סוגים. יש תירס חם שבא תמיד באותו דוכן יחד עם ביצים קשות חומות ומלוחות. את כל זה אפשר להוריד עם כוס פלסטיק של חלב סויה חם. החתומה מטה לא מסוגלת להכיל יותר מסמבוסק מתוק ואולי חלב סויה אחד בשעה כה מוקדמת של הבוקר, אבל זה תמיד כיף לראות. בצהריים מוציאים גם את הערמונים על גחלים, ובטטות מתוקות לפי משקל שאפויות בחבית. בערב אומרים שהרחובות מוצפים בדוכני שיפודים חריפים של ירקות ובשר. אנחנו לרוב מתכוננים לשינה בשעות האלה…
והם גם יודעים לעצב גנים , הסינים האלה. אתמול הלכתי לטייל עם אביגיל בפארק. בד"כ אני רואה בעיקר את המדרכות, כי צריך לשמר עליה כשהיא מתרוצצת בכל פינה, אבל הפעם היא נרדמה, ואני יכולתי לשבת חצי שעה בפינה של אחד מבתי התה הפתוחים, ממול לאגם, מצד אחד גשר עגול, מצד שני אי סלעים קטן עם חצי פגודה מציצה בין העצים. והמיים קצת פכפכו והיה פשוט יפה. פריים אחד שנותן שקט ואויר לנשמה.
ואביגיל נורא נהנית פה. אני לא יודעת איך היא תחזור לארץ ותרד ממרום מעמדה כמלכת אנגליה, עם כל המעריצים. היא מנופפת לכל אחד ברחוב, פועה "באו, באו" כשהיא רעבה (ע"ע באו-צה לעיל), כל טיול ברחוב הוא מסע מרתק של צלילים וצבעים (חלקם צלילי מוחטות המוטחות למדרכה וצבעי ביוב הצף על פני הנהר, אבל מילא), הרבה יותר מסעיר מעוד סיבוב בסוקולוב פינת פינסקר. וטיולים לבודהא הענק ולראות פנדות מכרסמות במבוק, וסתם להדהם כל פעם מחדש מהגודל של העיר הזאת. עוד רחוב ועוד רחוב, ועוד חמש-שש חנויות סוודרים שנראות כמעט אותו דבר, וזה פשוט נמשך ונמשך לעוד רחוב ועוד שכונה, ומצטבר לעיר של 14 מיליון איש.
כל כמה ימים אני מגלה עוד שכבת הלם-סין שצלחתי, ומרגישה קצת יותר מאוקלמת. שזה מפתיע, כי אנחנו כבר קצת יותר חודש פה. בימים כאלה אני לא זוכרת למה נדמה לי שהכל כל כך קשה. לאט לאט אני לומדת להינות. כנראה שעד שנתרגל ממש כבר נצטרך לחזור. תאורטית עוד 4 שבועות ללימודים ואז נראה. המלצות לאי תאילנדי מפנק אך לא יקר מדי יתקבלו בברכה.