ספט' 09 2009
הרהורים על Hunger Point
האם מוכרת לכם הסיטואציה הבאה: מטופלת חדשה מגיעה לקליניקה. יש לה מיגרנות, כאבי מחזור, גלי חום, סחרחורת, צריבה בשתן, קושי להירדם, נימול בקצות האצבעות, עצירות, נטיה לדכאון ועבודה שהיא שונאת. אבל בשביל מה היא הגיעה אליכם? ירידה במשקל.
יש מי שיגידו שאם עודף משקל הוא התלונה העיקרית, בזה נתמקד, הלקוח תמיד צודק. יש מי שיגידו שמשקל עודף היוא סוג של פתוגן שצריך לסלק, וממילא ערימה מכובדת של סימפטומים תיעלם עם ההרזיה וחיזוק מערכת העיכול. אני מניחה שלא רבים יעצרו לשאול למה היא בכלל רוצה לרזות. כולנו שבויים (ברמה זו או אחרת) בתפיסה ששומן הוא רע, רזון הוא טוב, וכולם רוצים (וצריכים) להיות רזים. נכון, יש סטטיסטיקות שמצביעות על סיכון מוגבר למחלות לב, שחיקת מפרקים, סכרת וסיבוכיה, ואפילו סרטן. אבל גורם סיכון לא פחות חשוב לכל אלה הוא סטרס. אדם שמן בחברה המערבית של ימינו מוצף בדימויים של האדרת הרזון. הוא לומד לשנוא את עצמו ואת גופו, להרגיש פחות ערך, לא מספיק טוב, חסר משמעת וכח רצון, לא ראוי לשמחה של האנשים הרזים בפרסומות. קראתי פעם שבצ'רנוביל המחלות הנפוצות ביותר כיום הן לא תופעות לואי של קרינה, אלא תוצאה של סטרס ופחד מפני השפעות הקרינה. אני לא אתפלא אם השמנה היא גורם סיכון לכל כך הרבה מחלות גם בגלל התחושות הקשות שנלוות להיות אדם שמן בחברה שלנו. (והנה תרגיל מחשבתי קטן למי שאומר בליבו "אבל זה באמת נורא לא בריא להיות שמן!" – האם שמעתם פעם מישהוא צועק "יא מעשן!" כמילת גנאי?).
למה ואיך הופך אדם לשמן? חכמים ממני (עפר ברנוביץ') התייחסו ללחות וליחה (ובמקרה זה צבירת שומן) כאמצעי מיסוך, דרך של הגוף להתמודד עם קונפליקטים. אולי אכילה מופרזת היא דרך לבטא שנאה עצמית, להעניש את עצמי ע"י כך שאני שמן? אולי השומן הוא דרך להמנע מקשרים חברתיים? אולי זה אמצעי לטשטוש המיניות? יש איש שמן בספר שקראתי שחושב על המוות כדמות של שלד כחוש, מבחינתו כל ביס שהוא בולס וכל ק"ג שהיא מעלה הם אחיזה בחיים, התרסה כנגד המוות. יש עוד המון סיבות מגוונות ומקוריות להשמין, ורבות מהן אני לא יכולה אפילו לנחש. ולמה אדם רוצה לרזות? אולי כדי לרצות את סביבתו? אולי גם הרעבה עצמית היא גם ביטוי לתוקפנות? אולי מתוך תקוות שווא שהרזון הוא תרופת פלא לכל שאר הבעיות? כמו כל דבר אצל בני אדם, גם המניעים שלנו הם מאוד אישיים, ואל לנו להתנשא ולהניח שאנחנו יודעים מה עומד מאחורי הבחירות שעשה אדם אחר.
בעיני המשקל הוא לא העיקר. בעיני אדם שמח ואוהב שמצא צרך לבטא את הייחוד שבו הוא אדם בריא שלא צריך "לרפא" אותו משומן. הבחורה הנחמדה מתחילת הפוסט לא צריכה תפריט לדיאטה, היא מבקשת עזרה להתניע תהליך של שינוי. שינוי בריא יתחיל מהבנה שהיא לא פגומה, שלגוף ולרוח יש תבונה משלהם, וצריך לכבד אותם, להקשיב להם, להבין מה הם מנסים לומר. איזה תפקיד ממלאת ההשמנה בחיינו? אולי היא סיימה את תפקידה ואפשר להמשיך הלאה? אולי אפשר למצוא לה תחליף שיש בו פחות סיכונים בריאותיים וסטיגמות חברתיות? ואולי (כמו בגישה ההומאופתית) זה הרע במיעוטו, הפתרון הכי טוב שאפשר למצוא כרגע, וצריך ללמוד לחיות איתו בשלום ולאהוב את עצמנו כמו שאנחנו?
***
ולמה התחלתי לחשוב על כל זה? בגלל הסרט המקסים שראיתי אתמול.
הנה הטריילר, "סיפור גדול":
תגובות מפייסבוק:
עדי ענבר:
הנה האמת:
אני תלויה.
אני תלויה באנשים מבחוץ שיגידו לי שאני יפה. וחכמה. ומוכשרת.
ואני צריכה את החיזוק הזה, וזו עובדה.
וכל מי שאומרת אחרת היא, לדעתי, קצת שקרנית. בעיקר לעצמה…. Read More
ואף אחד, מעולם, לא אמר לי שאני יפה בגלל הצלוליטיס שלי. או בגלל השומן בזרוע העליונה. או בגלל עוד הרבה קימורים בעוד הרבה מקומות.
ובכל זאת, הם שם. חלק מהגוף שלי. חלק מהחוויה היומיומית שהיא להיות עדי.
ואני רוצה לאהוב אותם, באמת ובתמים. אני רוצה לאהוב את השערות שגדלות לי על הרגליים, או את העובדה שאני מידה 40, או את הבטן העגלגלה, אבל אני לא. וגם אף אחד אחר לא.
אז תגידי לי את, מי עדיפה: אני, שרואה את המלכוד בין מה שהאידאל האינטלקטואלי אומר לבין מה שאני מרגישה בפועל, וחיה אותו יום יום, או היא, שנכנעה בצורה מלאה ואמרה כן, ככה נראה יופי, וחותרת בהשלמה לקראת האושר הקולקטיבי?
מיכל:
קודם כל את באמת יפה. וחכמה ומוכשרת. וגם כנה ואמיצה.
וגם אני צריכה את החיזוק הזה, וגם אני נתקפת שנאה עצמית עם כל חצ'קון שמבצבץ.
האידאל הוא לאהוב ולקבל את עצמנו. האידאל הוא תחושת ערך שמבוססת על דברים שחשובים לנו באמת ולא על מידות בלתי אפשריות שהושגו ע"י מאמן כושר אישי ופוטושופ.
… Read More
להגיד לך שאני שם? מה פתאום.
אבל לשם הייתי רוצה להגיע ולשם אני מנסה ללכת, צעד קטנטן אחרי צעד פצפון, ולאט לאט העולם (שלי לפחות) יהיה טוב יותר.
בטח שיש פער בין האידאל האינטלקטואלי לבין התחושה בלב. החיים מתרחשים במקומות שיש בהם פער. אם היינו מושלמים כנראה לא היינו חיים.
איך עדיף להתמודד עם הפער? כל אחד בדרכו.
לדעתי, עדיף באהבה עצמית ולא בשנאה עצמית. לדעתי, אם נהיה נחמדים לעצמנו, עצמנו יהיה נחמד אלינו בחזרה.
ואם כבר מדברים על האמת, לא המצאתי שום דבר.
יש עוד הרבה מה לקרוא על זה פה:
http://www.intopainting.com/
שלי גביש:
זה בדיוק כמו עם כסף. עדיף שיהיה כסף כי אפשר לעשות יותר דברים בעולם למענך ולמען אחרים, אבל בשביל להיות חופשיים באמת צריך לוותר על ההיצמדות והתלות בכסף.