דצמ' 14 2008
הכל קרה בגלל אמא
הכל קרה באשמתי. אמרתי לרון לגזור לאביגיל צפרניים, ויחד עם הציפרן הראשונה נגזמה לה גם פיסת אגודל. הבכי נורא, האצבע הקטנה מדממת ומדממת, הפיג'מה שלי נראית כאילו שחטו עליה ילדים, רון שוקל התאבדות.
הכל קרה באשמתי. רבע שעה לפני כן התעוררתי לקול בכי (סתם בכי סטנדרטי, לא בעוצמה של כריתת איברים), והתברר שאביגיל שרטה את עצמה ליד העין. באמת הייתי צריכה לגזוז אותה כבר אתמול, אבל היא נופפה בידיים מעבר למידה הבטיחותית הנדרשת עבור מבצע גיזום, אז ויתרתי. ועכשיו היא ממילא מרוכזת בארוחת הבוקר, אז שרון יתפוס לה יד ויעשה משהו מועיל.
הכל קרה באשמתי. לא חיטאתי את המוצצים בתדירות הראויה, לא שטפתי ידיים כמו שצריך, לא הלבשתי לה גרביים בזמן, השכבתי אותה לישון עם שכבה אחת בלבד, השארתי אותה בבית עם בקבוק חלב שאוב מלפני שבוע שאין בו נוגדנים מעודכנים. בגללי לפני שבועיים היא היתה חולה ומנוזלת, בילתה בערך שבוע על הידיים (השבח לאל על המצאת המנשא), ואכלה 8 פעמים בלילה (העיקר שתסכים לאכול משהו) ומאז שכחה איך ישנים חצי לילה רצוף. אז בטח שמגיע לי שהיא בסוף הדביקה אותי בוירוס המנוול.
כי בואו נודה על האמת, אמא תמיד אשמה בכל. לא משנה כמה אבא עוזר (היום צריך להגיד "מעורב"), ורון באמת עושה הכל חוץ מלהניק (ולגזור צפרניים), האחריות האולטימטיבית היא על אמא. אולי כי להיות אמא זה משהו מאוד גופני. לייצר עובר בריא, לעקוב אחרי התזוזות בבטן, ללדת בהצלחה, לעשות טירונות וללמוד איך מתפעלים את המחלבה (או לעמוד למשפט ציבורי על ההחלטה לא להיניק), לשתות תמצית חילבה מגעילה כדי לעבור קפיצות גדילה (להלן: "רון, תעשה לי איכס!"). אבא לא יכול לעשות את כל זה (וגם לא לגזור צפרניים).
ואולי כי למרות כל הקדמה והשויוניות, העולם משדר לנו פנטזיה הזויה על האמא המושלמת, המכילה, הקדושה, שעושה הכל נכון בלי להתבלבל, שתמיד יודעת למה התינוק שלה בוכה (לעזאזל, אני בד"כ לא יכולה לזהות אם זו בכלל התינוקת שלי שבוכה!), מי אמר פרויד ולא קיבל? אבא צריך להחליף חיתול מדי פעם והעולם סבבה איתו. (אגב, כשאבא הולך ברחוב עם התינוק במנשא לבה של כל אשה בגיל הפוריות נמס מיד, מצד שני זקנים נרגנים ממטירים עליו פרצופים זועפים, זה לא שאין לו בעיות משלו).
אז אפשר לכעוס על העולם והציפיות המוגזמות שלו (ולמי מאיתנו אין ציפיות מוגזמות מאמא שלו?), ואפשר לקבל אותן באהבה ולומר "אני אמא, אני אשמה, זה מה שאני יכולה לעשות". כל זה קרה היום בבוקר. אביגיל מזמן שכחה שגזרנו לה אצבע, אז אולי הגיע הזמן שגם אני אתגבר על זה. דבר אחד בטוח למדנו מהסיפור: אם אי פעם יהיה לנו בן, אין סיכוי שנעשה לו ברית.
מה לא צילמתם?
)
טוב, קודם כל, אני מודה שאני אשם בתקרית האצבע. אשם! יש להם אצבעות ממש קטנות בגיל הזה…
אבל לא באמת הכל באשמתך. למיטב זכרוני בכלל אני הבאתי את הוירוס הביתה והדבקתי את כולם…
רון.
נ.ב. מישהו יודע איך הכי טוב להוריד דם מהקיר?
הי מיכל,
ראשית – כיף לקרוא את מה שאת כותבת!!
אני באופן אישי מתעניין בתמצית חילבה. תספרי לי פעם על זה…
קראתי באיזה מקום, שזה מאוד משנה את מרקם הזיעה האנושית והופך אותה ליותר בסיסית (או אולי חומצית) – נא לספק קצת פרטים.
חוץ מזה לא ידעתי שהסינים אוהבים חילבה – את בטוחה שלא למדת במדיתימן?
יום טוב,
ארז
קודם כל – להורדת דם מהקיר: ספוג-פלא. אין אחריות, אין החלפות, אין החזרות. אבל אני תמיד משתמש בזה לדם ואיברים פנימיים… מנקה חבל"ז.
יאללה מושים – תיפטרו מרגשות האשמה שלכם. אתם אחלה הורים והגיע הזמן להתמודד עם המציאות הזאת! זה שעכשיו שנת פולין זה לא אומר…
http://www.habama.co.il/Pages/Description.aspx?Subj=9&Area=1&ArticleId=7271
גגיאל
מיכל – כבוד על הבלוג!
סיפור הגז כ"כ מוכר לי – רק שאצלי זו היתה אימא שלי שאמרה לי בביטחון – "אני אלופה בלגזור ציפורניים לתינוקות, מי את חושבת גוזר לתומר מאז שנולד?? (האחיין בן השנה ו-9)" איזה בטחון ואיזה בטיח – גזרה לה את הבוהן יחד עם הציפורן… נו שויין, כנראה זה לא השפיע עליה במיוחד כי היום היא פשוט מתה על זה – מסתכלת עלי בהנאה צרופה ומושיטה לי יד – איזו תינוקת מטופחת אני מגדלת…טפוווווו
אגב, ארז, לגבי החילבה – אני לקחתי כדורים – יש כאלה ללא הריח!
מחכים לראותכם בשבת!
הילה.
אספקת חילבה:
כל יום שישי (עד הצהריים, אחרת כבר לא נשאר), מינימרקט רינה, מרכז מסחרי רח' האילנות, גן רש"ל הרצליה.
יש גם פיתות תימניות ולחוח. תגידו שגיא שלח אתכם!
אין אחריות, אין החלפות, אין החזרות, מה זה הירוק הזה?!
היי מיכל!
ברכות על הבלוג,יש לך כשרון כתיבה מדהים. בהצלחה !!!
ובקשר לחילבה, אני נוטלת כדורי חילבה של nutrelife שמכילים את החומר הפעיל אך לא משאירים ריח .
כמו כן הייתי ממליצה לך להכנס גם לפורום ההנקה של beok, שם ניתנות תשובות די מהירות ומאד מקצועיות.
יום נפלא, בטי
לא ברור לי איך זה הפך לדיון על חילבה.
האמת שבקורס בישול הודי שעשינו פעם במקלוד-גאנ'ז (או איך שלא כותבים את זה) השתמשנו בעלי חילבה, ואפילו קנינו את זה פעם בארץ (ברמלה, בחנות ההודית). לא היה מאוד מרגש האמת.
אולי צריך לנסות את החילבה של רינה מהאילנות?
שלום למיכל, אביגיל ולאב המתעלל
רעות ואני קראנו בשקיקה את קורות סיפור הגזיזה הטראומתי, ואת מונולוג רגשות האשמה העוקב.
מזמן לא קראתי בלוג שכתוב בצורה קלילה ומענינת כל כך. אני הופך לקורא קבוע. (ומטקבק אדוק – אביגיל שולטתתתת!!!)
אדיר