ינו' 07 2009
אל תפחד, אתה לא לבד
לאהוד בנאי יש שורה בשיר שאומרת "אז תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן". זה יפה, זה לקחת אחריות על מה שקורה לך, לאמץ גישה אופטימית לחיים, לחפש ולמצוא פתרונות, לא להיות קרבן של הנסיבות.
הבעיה היא שקל ליפול לגרסא עקומה של המשפט הזה, להאמין שאם אתה יכול לתקן סימן שאתה זה שקלקל. פתאום אחריות הופכת לאשמה. אם אני שולט במה שקורה לי, אז דברים רעים שקורים לי הם באשמתי. ומה פתאום שאני אביא על עצמי קושי וכאב? למה לי לקלקל לעצמי? אז אני לא יכול לתקן, ולכן לא אני קלקלתי. מישהו אחר שבר את זה, שמישהו אחר ידביק את השברים, יחבר את החתיכות, ירכיב את החלקים, יכוון את הברגים.
אבל לפעמים זה בכלל לא שלי, החזרתי את זה מזמן, וזה היה שבור מקודם. וגם אם לא, זה אומר שאני צריך להסתדר לגמרי בעצמי? אולי מותר לבקש עזרה. כי באמת בהמשך השיר כתוב "אם יחזור שוב רגע הפחד, אבוא להושיט לך יד".
כנראה שבכל מקרה, העיקר זה לא להיות לבד.
מה?
בלוג פוסט בלי חילבה? מה קורה פה?
רון