ינו' 08 2010
אין כמו בבית
אז אנחנו בדיוק שבוע בבית. כמו שאומרים, מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור. המיטה בדיוק ברכות הנכונה (לא עוד מזרני אבן או קרשים בפינה של המיטה). השיש במטבח לא מתוכנן לגמדים. ארון שלם מלא בגדים, מבחר של יותר משני זוגות מכנסיים! לא עוד לחם ספוגי של ה-Ren Ren, לא עוד נייר טואלט שלא נחתך לפי הקוים, לא עוד טחינה בטעם חמאת בוטנים, לא עוד מסע מפרך למטרו כדי להשיג פסטו. לעגבניות יש טעם. לא חייבים לאכול כל יום אורז. שלא לדבר על מזג האויר. אור! שמש! השמיים בצבע כחול עמוק אמיתי, לא אפור-כחלכחל בימים טובים. שמש זה שמש, גשם זה גשם, ירוק זה ירוק. וחורף זה לא חורף, אפשר ללבוש שתי שכבות ולצאת לשמש החורפית, בלי להתעטף ולאטום כל פרצה מפני הקור הלח, בלי לאבד חום חיוני דרך סוליות הנעליים. פשוט נעים להיות בחוץ, בלי מאבק באיתני הטבע. נוסעים לבקר את ההורים, האחים, האחיינים. בכל מקום מחכים לאביגיל בני דודים שמחים וצוהלים, ילדים שיודעים לשחק ולצחוק ולהשתולל ולא חוטפים פליק על כל ציוץ שלא במקום. לצאת לטייל ברחוב בלי שאף אחד יורק מיני ג'יפה על הרצפה, או מצביע על אביגיל כמו קוף בקרקס, או שולח ידיים למשש שהיא לבושה מספיק טוב או (למתקדמים שיודעים אנגלית) שואל אם התלתלים שלה אמיתיים. אפשר לדבר עם המוכרים בחנות ולא רק לנופף בידיים עם הרבה כוונה. אפשר להזמין בכל מקום הפוך על סויה. אפשר בכלל לשתות את הקפה שמזמינים, לא כמו הדבר החום והדלוח שיש בסטרבאקס. ואם כבר גלשנו חזרה לעיניני אוכל, אז יש דבר אחד שאני מתגעגעת אליו, וזה לשבת לארוחת צהריים במסעדה הקבועה מול השער האחורי של האוניברסיטה (להלן מסעדת הבית) עם החבר'ה של הסמינר, להזמין מספר רנדומלי של מנות לשולחן (איכשהו תמיד מחסלים הכל) ולהלעיט את אביגיל עם צ'ופסטיקס (עוף בבוטנים היה להיט). מצד שני, ארוחות צהריים של יום שישי אצל אמא של רון לוקחות בהליכה. אין כמו בבית.
(ורון מוסיף: "כן, היה כיף בסין!")
את ממש צודקת. אין כמו בבית. לא סתם יש את האימרה – ביתו של אדם מבצרו.
אני מאוד נהנית ליקרוא את הכתבות שלך. עכשיו אני גם מבינה מאיפה ירשה מעין את כישרון הכתיבה שלה.