שלום לקוראים, באמת הרבה זמן לא כתבתי. אל תעלבו חביבים שלי, זה לא אתם, זו אני, בחיי, יש לי פתק מהרופא. הפעילות בקליפת המוח שלי יורדת בהדרגה לטובת המוח הזוחלי. בחוגים מסוימים זה נקרא גם טמטמת הריון, אבל למרבה המזל אני לא חייבת לעסוק בפעילות אינטלקטואלית בימים אלו, ולכן הסימפטום העיקרי הוא צמצום דרמטי של תחומי העניין שלי (עריסות, מנשאים, חולצות הנקה), כולל הזנחת הבלוג.
יש עוד כמה סימנים ברורים לכך שאני בהריון מתקדם, על אף נסיונות ההכחשה הרבים (חודש שמיני זה די מאוחר לקנות ע-ו-ד בגדי הריון, לא?). כבר די קשה לי לקשור שרוכים, אף אחד כבר לא יכול לפספס את הבטן (כמו שעוד היה קורה לפני חודש, כזו אני – קטנה וקומפקטית. חה, חה), מגוון תנוחות השינה שלי קוצץ סופית לשניים – (צד ימין או צד שמאל עם כרית בית הברכיים), שכיבה על הגב ליותר מדקה כבר עושה לי סחרחורת. בעצם גם מחשבות על הילדה החדשה עושות לי סחרחורת (אחיניתי בת ה-5 החליטה שנקרא לה איזדרכת, אבל עם ה').
איך יהיה לי מקום בלב לעוד ילדה? הרי אביגיל היא כבר הכי יפה וחכמה ונפלאה בעולם. איך הקטנטונת החדשה תפלס את דרכה בעולם כזה? מילא אם היא היתה בן, אז אביגיל היתה הילדה הכי חמודה והוא הילד הכי חמוד, הם לא היו באותו מקצה. אבל זו עוד בת, וקשה לי שלא לצפות שהיא תהיה בדיוק כמו אחותה הגדולה. אני עוד לא מכירה אותה. אני מקווה שהיא תהיה נחמדה. בינתיים היא רוקדת סמבה חצי מהיום, ועוד לא החליטה אם היא מעדיפה לתופף לי על השלפוחית או על הקיבה.
אז אני מפנה מקום בבית. אני מסדרת ארונות, מזיזה רהיטים ומפנה חפצים מיותרים. כל השאר כבר יגיע בזמן שלו. חמסה חמסה, טפו טפו טפו.

כתובת טרקבק | RSS תגובות